אחת המחלות הגדולות של הישראליות היא ההחלטיות. לא זו הגורמת לאדם לנוע קדימה, אלא זו הגורמת לו לאטום אוזניים ולרוץ עם לפידי הצדק המוחלט ברחבי הכפר הקטן שלנו, בזמן שהוא מצית כל בקתה שאינה שותפה להחלטות שלו. מחלה אחרת נקראת מיינסטרים, כלומר, אותו מקום בו אין דעות ותפיסת עולם, אין מגע עם נושאים מורכבים וקשים, יש רק את התואר חסר הממשות " הישראליות" שהיא ככל הנראה לא להגיד דבר, לא לראות דבר , לא לשמוע דבר מלבד משחקי הבדידות של הרווקות או האהבה.
בשבוע האחרון, כהרגלו, חשף אהוד בנאי את התכונות הללו, את הצורה בה אנחנו, כחברה, מתנהלים ועשה זאת, כהרגלו, בתנועה אותנטית וכנה, מבולבלת ובו זמנית בטוחה בעצמה. במובנים רבים, בנאי העביר אותנו השבוע את התהליך אותו צריך לעבור כל אדם בחברה הישראלית, והוא צעד בתהליך זה תחנה אחרי תחנה.
ראשית, הרצון הבסיסי של האדם להופיע, לפגוש אנשים אחרים, לדבר איתם, לשמח אותם, לממש את המתנה שניתנה לו בקיום האומנות, לחגוג אתם את חג סוכות, חג שאין מתאים ממנו לפסקול של אהוד בנאי- נדודים, יציאה מן המוכר וחזרה אל הבית. בתחנה השנייה ישנה הפתעה, ברצוני להכריז בפני הציבור הימני, ובעיקר הדתי-לאומי, ישנה תופעה שנקראת, שימו לב: "כיבוש", והוא אכן קיים ממש כעת, מסביבנו, אנחנו שולטים בעם אחר. שלטון שנולד מפעולה צבאית נקרא כיבוש, ולא, זה לא כמו בגן, לא שואלים מי התחיל, מי משך בצמות ומי היה הראשון להפסיק. בכל ההיסטוריה האנושית הכיבוש הוא תמיד מצב בלתי אפשרי והרסני, פעם אחת לעם המדוכא, הצובר שעות של שנאה ונקמה, מעביר מדור לדור את אתוס ההתקוממות ופעם שנייה לעם המדכא, שבלי לשים לב הולך ומדחיק את מצבו, מותיר אותו מאחורי חומה, מטשטש את העקבות ואינו חש כיצד האלימות, ההתעמרות והיחס לאחר מחלחלים אט אט לכל תחומי החיים- לתורים, לשיח הפוליטי, לכבישים, ליחסים בין הורים וילדים.
אז כן, בתחנה הזאת, אהוד בנאי אמר את הדברים כמו שהם והעמיד אותם מול אותו רצון למימוש אישי. הוא נע בין היד המחזיקה את האני, את הרצון ליצירה וביד אחרת את האנחנו, שאינו רק הקיום הישראלי, אלא גם זה של השכן, של המצב הבלתי נסבל שמתקיים בשטחים, מצב בו ישנו, כך או אחרת, עוול מתמשך. בנאי התלבט, ולהתלבט זה כוח, זו הצהרה על יחס ער ומכבד לחיים, על המשמעות הרבה הגלומה בהם, על הצורך לברר לעצמך בדיוק את המקום בו אתה עומד, ואין זה משנה אם אתה אדם ציבורי או לא, להתלבט פירושו לתת כבוד לסיטואציה, למורכבות שלה, לתת כבוד לחיים שלך.
עכשיו למבזק חדשות שני, האם ידעתם שרוב רובו של הציבור בהתנחלויות הוא שומר חוק, פתוח לשיחה ומנהל אורך חיים בורגני מינוס, ממש כמוכם? האם חשבתם פעם כי בכדי לפתור את המצב הלא פשוט אליו נקלענו יש צורך, אם כך אתם סוברים, בחזרה שלהם אל פנים הקו הירוק? האם אתם מבינים כי בסופו של יום, אין אפשרות שדבר כזה יקרה בכוח וכי האפשרות היחידה היא הסכמה והידברות?
אז בתחנה הזו, האחרונה, החליט אהוד ללכת עם המחשבה לעתיד, עם ההבנה שהוא רוצה לדבר אל כולם, בכל מקום שהם, כי הוא יודע שרק כך אפשר להתקדם. כפי שאמר לי חבר, מוזיקאי מוכר ומוכשר אחר: "אהוד מחזיק על הכתפיים שלו כל כך הרבה קרעים ושסעים בחברה ובזהות שלו וביצירה שלו הוא מאחה אותם". ומה קרה מסביב מול המסע הקצר של אהוד בכל התחנות הללו? תחנות שחובה על כל אחד מאיתנו לרדת בהם, בכל אחת מהם, לראות את הנוף, את זווית המבט, את האנשים שנמצאים סביבו בתחנה, מה שקרה הוא עוד מחלה ישראלית, קוראים לה - הצעקנות. בכל תחנה מיד התקבצו סביבו הצעקנים הידועים והמטירו עליו את תפיסת העולם שלהם, שהיא תמיד צודקת ובלעדית ואין בה פתח לשום דעה אחרת. אבל אהוד, שוב כהרגלו, לא התעניין בדבר, זולת האמת שלו, הוא אולי הושפע מהצעקות ונע בין התחנות אבל הגדולה היא להמשיך ולבדוק את עצמך, וגם אם אתה מקשיב לסביבה ומבקש להבין היכן אתה מולה, אתה לא עוצר, אלא בודק את קצב הלב שלך בכל שעה.
נדמה לי שהשבוע שעבר על אהוד, צריך לשמש דוגמה לכולנו, דוגמה להתלבטות ובלבול, כוחות עצומים שאם רק נדע להשתמש בהם נוכל לייצר חברה מאוזנת וקשובה יותר, דוגמה להקשבה פנימית , אך כזו שלא מבטלת את הקולות מן החוץ, דוגמה לחתירה תמידית למגע, לחיבור ושיחה, דוגמה למי שלא מוכן לקבל תכתיבים, דוגמה למי שיכול להגיד את המילה כיבוש ואז לא לעצור- לעשות משהו בכדי להסביר את המילה גם למי שמתעלם, לקחת את הצעקות ולהפוך אותם לשיר. אני עם אהוד.