יש שופטים בירושלים, יש שכונות בירושלים, יש ישיבות בירושלים, ויש יו"ר (לשעבר) בכנסת אשר בירושלים, בזכות גאון שחי בוילנא לפני 250 שנה. פעם חשבו שכדי להקים מדינה עברית בארץ ישראל צריך קונגרס ציוני, עלייה, שירי ארץ ישראל מעוברתים מרוסית, ואתוס ציוני נלהב. במבט היסטורי לאחור מתברר שיש אלטרנטיבה בדמות כמיהה רוחנית אמתית לציון. כמו זו של רבי אליהו מוילנא שהשבוע ביט' בתשרי מלאו 216 שנה לפטירתו.
וצריך לומר משהו על האדם הזה, הוא לא "עוד" אחד מגאוני היהדות שהאירו את הגלות בעוצמה של חכמה ותורה, הוא היה אחד המיוחדים שזרח אפילו על רקע האור האדיר של גאוני הדורות. ולא, אני לא מתכוון לספרים והחיבורים שהוא הותיר אחריו ב: טריגונומטריה, הנדסה, היסטוריה, גיאוגרפיה ואסטרונומיה (ואלו רק השטחים שבהם הוא השאיר אחריו חומר כתוב).
הסיפור מלמד על כך שהתחום היחיד בו לא התמחה הוא הרפואה המעשית. אביו אמר לו שאם הוא ידע רפואה הוא יהיה חייב לסגור את הגמרא וללכת לעזור לאנשים. הרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, גם לימוד תורה. אז כדי שהוא לא יאלץ להפסיק ללמוד עבור כל חולה, הוא העדיף (או יותר נכון: נאלץ) לא להתמחות בזה. אבל למרות הידע המרשים בלימודי הליבה שלו, הוא ידע היכן לתת את הדגש: לימוד התורה. בכל שאר החכמות, כך הסביר, הוא השתמש רק כאמצעי וכעזר ללמוד את התורה.
ואולי זה יומחש היטב בסיפור הבא: תלמידו המובהק וממשיך דרכו, רבי חיים מוואלוז'ין, פתח את "אם הישיבות" בתחומי האימפריה הרוסית. הצאר שכמובן דגל בהשכלה כללית לנתיניו דרש להכניס למערכת הלימוד גם לימודי ליבה. רבי חיים העדיף פשוט לסגור את הישיבה, ושלא לערב חול בקודש.
אולם לא רק "אם הישיבות" נולדה בהכוונתו, אלא גם "אם המושבות". בהנחייתו ובדרבונו הנמרץ עלו לארץ כאלף מתלמידיו, עוד לפני קום הציונות כתנועה פוליטית. בעליה הגדולה שבין השנים 1809-1840 הם עלו כחלוצים בתנאי עוני ומחסור, ויישבו את הארץ. הם התחילו בצפת ובירושלים, אבל מהר מאוד יצאו אל מחוץ לחומות העיר העתיקה, הקימו שם את בית החולים "ביקור חולים" ושכונות גדולות. אנשים כמו רבי יואל משה סלומון הלכו במעילם הארוך ובזקנם המתנפנף לגאול קרקעות מערבה משם, והקימו את אם המושבות בפתח תקוה ובהמשך באו גם ראש פינה היפה, רחובות ואחרות.
היום מלמדים אותנו רבות על "העלייה הראשונה" ואולי צריך להוסיף "העלייה הציונית הראשונה", כי הבכורה שייכת בהחלט למשפחות חשין, רבלין, סלומון ואחרות שבשם הכמיהה העתיקה לציון ובהכוונת הגאון מוילנה יישבו את הארץ בעור שיניהם. קשה לדמיין את היישוב היום בארץ ללא התנופה האדירה של העלייה ההיא שנטשטשה באבק שהפיח האתוס הציוני במוחקו בכוח את "היהודי הישן".
צאצאי אותן המשפחות כיהנו כיו"ר הכנסת (רובי ריבלין) כמשנה לנשיא ביהמ"ש העליון (השופט מישאל חשין, ואביו) וכשחקני תיאטרון וקולנוע (ספי וליאורה ריבלין) אולם לצד היישוב העברי המשגשג מאז בארץ הקודש, אין ספק כי עיקר פועלו הרוחני ניבט היטב בישיבות הליטאיות שכולן נוסדו על פי רוחו ודרכו הרציונליסטית, העקבית, הישרה, הבלתי מתפשרת. הגאון שחי ופעל בווילנה לפני 250 שנה, יכול לזקוף לזכותו עולם רוחני שלם לצד עולם חומרי ער, בישראל הרחוקה בשנת 2013 וכנראה גם הרבה אחרי.