את הפרק השני בספרו "מורה הנבוכים" מקדיש הרמב"ם לקושיא מופלאה, שהקשה לו אדם מלומד. הקושיא עוסקת במהות חטא עץ הדעת, ומנסה להבין מה נוסף או נגרע מן האדם בעקבותיו. קשה להבין כיצד צ?ו?ה האדם, בלי שיש בו דעת, ומה כל כך גרוע בלקבל דעת.
ננסה להביא את אחת מן הגישות בחז"ל לפתירת הבעיה, ולהבין את התפיסה שמדריכה אותה. ההנחה שעומדת בבסיס רוב הפירושים לסיפור עץ הדעת היא, שיש כאן עץ מיוחד מכל עצי הגן, ובעקבות היחוד הזה, יהא מה שיהא, מצווה הקב"ה על האדם לא לאכול ממנו. אך במדרש מצאנו: "אמר רבי פנחס בן יאיר העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון לא נקרא שמו אלא ע?ץ בלבד כשאר כל העצים, אבל משאכל ועבר על גזירתו של הקב"ה נקרא שמו ע?ץ ה?ד??ע?ת טו?ב ו?ר?ע, על שם סופו". ("מדרש תדשא", מצוטט ב"תורה שלמה" כרך ב)
רבי פנחס בן יאיר טוען כי במקור אין כל הבדל בין העץ הזה לבין עצים אחרים. יחודו של העץ בא לו מכך שאדם עבר על ציוויו של הקב"ה ואכל ממנו. רק מאז הוא נקרא עץ הדעת טוב ורע. (זוהי תופעה נפוצה בתורה שדבר נקרא בשם על שם עתידו, למשל בפרשת שלח לך כתוב על המרגלים ו?י??ב?או? ע?ד נ?ח?ל א?ש??כ??ל ומייד בפסוק הבא כתוב ל?מ??קו?ם ה?הו?א, ק?ר?א נ?ח?ל א?ש??כ?ו?ל, ע?ל א?דו?ת ה?א?ש??כ?ו?ל, א?ש??ר-כ??ר?תו? מ?ש???ם ב??נ?י י?ש??ר?א?ל).
הפירוש הזה מעלה כמובן שאלה, מדוע נאסר העץ הזה, אם לא היה הבדל בינו לבין שאר העצים. תשובתו של המדרש היא:
ולמה צ?ו?ה אותו הקב"ה שיאכל מכל עץ הגן ומנע לו אחד מהם ? כדי שיהא רואה אותו תמיד וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצרו עליו ושלא תהא רוחו גסה עליו כלומר, אין שום דבר מיוחד בעץ האסור, אלא איסורו בלבד. מטרתו של האיסור היא הצבת גבולות, לשם הצבת גבולות, שיובילו לידיעה כי המנהיג את העולם הוא הקב"ה ולא האדם. עתה נותרה רק שאלה אחת מהו הסבר השם ע?ץ ה?ד??ע?ת טו?ב ו?ר?ע ? למדרש ישנם כמה הסברים לכך, אך אנו נלך בכיוון קצת שונה (דומה במידה מסוימת להסברו של הרמב"ם במורה הנבוכים).
מושגי הטוב והרע יכולים להיות מוגדרים באחת משתי צורות טבעית ושכלית. כאשר אנחנו אומרים על מישהו שהוא "לא מרגיש טוב", המדד לכך הוא חוסר נעימות גופנית או נפשית. אין צורך להסביר לאדם הזה שהוא לא מרגיש טוב, הוא מרגיש בכך בעצמו. לעומת זאת, אנו יכולים לקחת דבר, ולהגדיר אותו כלא טוב. מי שלא ידע את ההגדרה הזו, לא יבחין בין טוב ללא טוב. כדי להבחין ביניהם הוא צריך דעת.
גן העדן, מסמל את המקום בו ההבחנה בין טוב לרע היא טבעית. אין צורך להסביר מה לא טוב, זה פשוט מורגש. אך בתוך הגן עומד עץ אחד, שמובדל משאר העצים, לא באופן טבעי, אלא על ידי כלל שרירותי אותו קבע הקב"ה העץ הזה אסור. כאשר חטא האדם, ואכל מן העץ, הוא נזרק באחת מן העולם הטבעי בו הוא חי, לעולם של דעת. אם עד עכשיו הוא חי מתוך הרגשה מהו טוב ומהו רע, הוא צריך להתמודד עם מציאות חדשה בו הרע אינו נבדל מן הטוב בהרגשה, אלא רק בדעת. אלו חיים אחרים לחלוטין, בהם ההבחנה בין טוב לרע, קשה ומסובכת, ומקשה על ההתרחקות מן הרע, וההתקרבות אל הטוב.
ומהי השאיפה שלנו ? על כך עונה מדרש אחר: "אמר רבי שמעון חסידא: בעולם הזה אדם הולך ללקוט תאנים בשבת, אין התאנה אומרת כלום. אבל לעתיד לבוא אדם הולך ללקוט תאנה בשבת, היא צווחת ואומרת: שבת היום" (מדרש תהילים עג) כלומר, לשוב ולחיות חיים טבעיים, בהם אנו מרגישים את הטוב והרע, ולא רק יודעים אותו. ובכל פעם שאדם מצליח להרגיש, ולא רק לדעת, את הטוב שבטוב ואת הרע שברע, הוא מתקן בקצת את חטא אדם הראשון, והולך עוד צעד אחד לכיוון גן עדן.