פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מה מסתתר מאחורי חזון השמאל?

      היהודי הנודד ישב באחד הערבים במרפסת של וייזר. הוא הגיע בשביל להעביר את הזמן בנעימים אבל וייזר הפעיל הפוליטי לשעבר, החליט שוב לחשוף בפניו את חזון השמאל הישראלי

      היהודי הנודד – שמאלנים וימנים (יח"צ , אורי פנחסי)
      (איור: אורי פנחסי)

      אמש בערב סתווי וקריר, ישבתי במרפסת של וייזר, חברי מהשמאל. קערה עמוסה בגרעינים שחורים הייתה מונחת למרגלותינו. אני קיוויתי להעביר את הערב בקולות של פיצוח מלוות במשפטים על החיים שחולפים. אבל וייזר פעיל ארגון "בצלם" בעברו, חשב אחרת.

      "אתה יודע מה הבעיה שלכם בימין? שאין לכם חזון", כך סח לי בידענות

      עשיתי תרגיל מדיטציה מהיר שלמדתי מחבר "דלוק" בהודו כי ידעתי ששוב פעם אני עומד לשמוע את אותם דברים. אבל מה לעשות שוייזר הוא חבר ובמילא לא היה לי על מה לדבר, החלטתי להשקיע למענו ולהראות שאני מקשיב. "מה החזון האדיר שלכם?" שאלתי בעוד אני מנסה לפצח גרעין לבן שנכנס לשחורים.

      וייזר שמח שיש מישהו שמוכן להקשיב לו: "שתי מדינות לשני עמים" הודיע בגאווה. במקום להגיד לו "סבבה, ראית אתמול את באיירן מינכן נגד מנצ'סטר" ולסיים עם הסאגה הפוליטית. השבתי לוייזר: "ונראה לך שזה באמת יעבוד?" וייזר אימץ את המבט האמפטי שלו: "תגיד לי, נראה לך הגיוני לדכא את הפלסטינים המסכנים עוד הרבה זמן?" אמר ברגש "הרי זו פצצת זמן מתקתקת"

      למרות שזאת בערך הפעם החמישים שאני שומע את הטיענים שלו, עדיין היה משהו נוגע בטון דיבורו. באמת קשה, קשה להיות מדוכא כל כך הרבה זמן. הרי רק לפני חודש לקה אחד משכני בדיכאון לידה, לאחר שנולדה לו שלישייה ואשתו ברחה מבית החולים עם הרופא המיילד. מאז הוא לא ישן ורק מחתל ומניק כל היום וכל הליל. אכן, קשים חיי הפלשתיני, הרהרתי. החלטתי שאולי כדאי להתייחס לטיעוני וייזר ביתר רצינות.

      "אוקי" התרווחתי על כסאי "נגיד שהולכים לפי התזה שלך. אתה מאמין שיהיה שקט?" שאלתי, עדיין מנסה למצוא את הדרך הנכונה לאכול את הגרעין הלבן. "טוב, אנחנו לא נאיביים" הרצין וייזר "בסך הכל השמאל ער לתוצאות שנובעות מתהליכי אוסלו. הפלשתינים לא תמימים כמו שהם נראים"

      "אז לא יהיה שקט?" שאלתי. "יהיה" קבע השמאלן נחרצות "בהתחלה. ואז יהיה כאב ראש רציני.", "אז למה לתת להם מדינה בכלל?", "חייבים להיות מוסריים" קבע בפאתוס "חוץ מזה, זה עדיף- הם שם, אנחנו כאן". "והערבים הישראלים?" שאלתי בדאגה. "הם יישארו כאן. יעשו בלגן כזה, מהומת אלוהים כמו שלא ראינו מאז מהומות אוקטובר"
      "לא עדיף שילכו למדינה הפלשתינית?" הצעתי בתמימות.
      "טוב, מה יש להם לחפש שם? הם ישראלים לכל דבר ועניין, חוץ מהשירות בצה"ל והזהות הלאומית. גיס חמישי בלתי מזיק לחלוטין" הרגיע אותי.

      "והפלשתינים- לפחות הם יעזבו אותנו?" ניסיתי להבין."לא. יחרחרו מלחמה" ענה וייזר בשמחה. "וננצח?" שאלתי בתקווה.
      "איך ננצח? אנחנו נתקפל תחת לחץ אמריקני", "נמסור שטחים?", "איזה שטחים כבר יישאר לנו למסור?" ביטל חברי את הרעיון בהינף יד "אולי רק את ירושלים"

      "ירושלים?!" נבהלתי."כן. מתי בפעם האחרונה היית שם? רק ערבים וחרדים. מה יש לחפש שם בכלל?" הזדעזעתי. "כותל? מורשת? ישיבות?" ניסיתי לנגן על מיתרי ליבו המסואב. "כל זה פאסה. לא מעניין את הצעירים היום. שווה למסור תמורת קצת שקט ושלווה" אמר במבט חולמני. "נו, ואז יהיה שקט?" קיוויתי.
      "תגיד לי, אתה נורמלי?" התרעם עלי "איזה שקט? הערבים האלה ירדפו אותנו בשנתנו. בשלב הזה, הבדואים כבר יבקשו מדינה משלהם"

      "וניתן להם?", "לא! מה פתאום? מה כל מה שרוצים מקבלים?"
      "לפי מה שאתה אומר- כן". "נכון" התוודה וייזר "גם הם יקבלו. בסוף. אבל רק אחרי שהערבים הישראלים יכבשו את הגליל ויבצעו פיגועים במרכז הארץ בחסות מדינות ערב"

      היהודי הנודד – שמאלנים וימנים (יח"צ , אורי פנחסי)
      (איור: אורי פנחסי)

      "יכבשו?" שאלתי, מופתע. "לא ממש כיבוש. יותר השתלטות עויינת. ימררו ליהודים שם את החיים" אמר וליקק את שפתיו בעונג. "והשלום?"

      "איזה שלום בראש שלך? אלה חיות אדם!" נבח עלי בנאורות "אז יגיעו הטילים מעזה וממדינת פלשתין הטרייה. החיזבאללה יחטוף אוגדה שלימה בצפון. המורדים מסוריה יפלשו עם טנקים וגז, יכבשו את רמת הגולן והכינרת וינתקו אותנו מהמים. ולכל תגובה ישראלית איראן תאיים בהשמדת המדינה"

      חזון השלום של השמאל הותיר אותי הלום קרב."רגע... אז הם משתלטים על המדינה?" התעשתי וגם התעטשתי. "לבריאות" אמר וייזר והוסיף כשניצוץ מוזר בעיניו "מה חשבת, שיישארו שם במדינה העלובה שלהם כשיש להם מדינה כל כך יפה ופורחת כמו שלנו מטר ליד?" הרמתי ידיים. מורכב, החזון הציוני של השמאל. לא פשוט מספיק לאדם כמוני.

      "אז מה עושים בשלב הזה?" ניסיתי להבין."בשלב הזה, אני משתמש בדרכון האמריקאי של אשתי ועובר למנהטן" טפח וייזר על שכמי, וגרף עוד חופן גרעינים. "רגע, ומה עם המדינה?" הצטעקתי. "מה אכפת לי? כולם ממילא ערבים כאן".