לחיות, לא למות, על קדושת השם

י?ש??מ?ע?אל מ?י?ד??ה ב??י א?ב?נ?ים
'מ?ל??ים'
הו?א צו?ע?ק
מ?ל??ים ק?ש?ו?ת מ?א?ב?נ?ים, ו?א?יפ?ה ה?י?ית?
כ??ש??ג??ר?ש?ו? או?ת?י ע?ם ש??ח?ר ו?ח?מ?ת מ?י?ם
ה?ב??נ?ים ש??ל??נו?
צו?ע?ק י?ש??מ?ע?אל
י?ת?רו?צ?צו? ב??ק?ר?ב??נו? י?ע?ב?דו? ז?ה ל?ז?ה
י?ש???או? ס?ל??מו?ת, מ?ל?א?כ?ים, נ?ש??ים
י?י?ד?ו? ז?ה ב??ז?ה ז?כ?רו?נו?ת

השבוע ביקרתי את שכניי מן הכפר בית-זאכרייה הסמוך לנו, לאחל להם ברכת "עיד סעיד ועיד מובאראכ" (חג שמח ומבורך) לקראת "עיד-אל-אדחא" הנחוג בימים אלה. ישבנו ולמדנו יחד את פרשת העקדה, המקבילה מאד בשתי המסורות. והנה הפתעה: במקור בקוראן לא כתוב שמדובר על ישמעאל אלא שאברהם לקח את "בנו". רוב המפרשים בדורות הראשונים לאיסלאם מדברים על יצחק (כפי שמרבית מסיפורי הקוראן אינם משנים מן העלילות והדמויות הנזכרות בתורה בפרט ובמקרא בכלל)...רק בדורות מאוחרים יותר, וכנראה בשל נסיבות פוליטיות, הסתמן הפירוש של "עקדת ישמעאל", ובעיקר בגלל שיקולים לאומיים-פוליטיים הוא זה שהתקבל בחלק מן המסורות העממיות...

ישבנו ודברנו על המשמעויות שאנחנו רוצים לקחת ולהעביר הלאה לבנינו אחרינו מן העקדה. עד-כמה הדגישו בכל הדורות את העניין של הנכונות למסירת-הנפש בשם האמונה, ועד-כמה לא הודגש מה שהוא פשוט ובהיר כל-כך: אלהים מתגלה שוב כאל השלום (אחד משמותיו גם במסורת שלנו וגם אצלם), שאיננו חפץ בקרבנות-אדם על שמו, ולא במסירת-הנפש, אלא בקידוש החיים. על-כך חוגגים את "חג הקרבן", ומקריבים כבש, ז?כר לאיל ההוא, ועל-כך נכון שנשמח ונקדש את חיינו באמונה בטוב, ברצון האל לחיים ולשלום, המתגלה בסיום פרשת העקדה, בסוף פרשתנו שלנו, פרשת "וירא".

כבר בילדותי ביישוב אלקנה במערב השומרון ובהמשך, בקביעת ביתי בהרי עציון, משהו בי מתקומם לגדרות המפרידות בינינו לבין שכנינו הערביים. גדרות פיזיות וגדרות תודעתיות.

ילדות במרחביה התנ"כיים, הבראשיתיים, של ארץ-ישראל טרום האינתיפאדה הראשונה עשוייה לז?מ?ן להכרה שנראית בעשורים האחרונים רחוקה וכמעט בלתי אפשרית: הארץ רחבה, גדולה ויפה, נותנת ברכתה לכל יושביה. ואולי אפילו יותר מכך: איזו הזדמנות ל"תיקון היסטורי", לשיבה וישיבה משותפת של שני בניו העיקריים של אבינו הקדמון, המשותף, אברהם. להתכנסות יחדיו אל אותו האהל, שבסיסיו צדקה ומשפט, האהל הפתוח לארבע רוחות השמיים, ששם ה' נקרא עליו.

בפרשתנו, פרשת "וירא", אנו מתוודעים אל הקרע, אל הפירוד. אברהם לא נענה בקלות לבקשתה של שרה "גרש האמה הזאת ואת בנה", והקורא חד-העין-והלב יבחין בתיאור הפסוקים כי גם לאחר שהקב"ה מאשש את רצונה של שרה, אברהם עושה זאת בקושי רב. מדרשים מאוחרים מספרים לנו שאברהם איננו יכול להתגבר על געגועיו לבנו, והוא יוצא לבקרו.

יצחק קובע את מקומו בפרשות הבאות בבאר לחי ראי, זו הבאר בה נתברכה הגר (מסתבר כי המצרית-פלסטינית הזו זכתה לנבואה...) ממלאך ה'. ברור לי שאין זו בחירה מקרית, ובעיני רוחי אני יכול לראות איך ששני האחים היו קובעים את מפגשיהם בקרבת מקום. הכתוב מציין מפגש משמעותי אחד בקבורתו של אברהם, בו פועלים שניהם יחדו, ושבים להיות "יצחק וישמעאל בניו".

ממפגשים לא-מעטים שזכיתי לקחת בהם חלק בשנים האחרונות, מפגשים בהם יושבים בצוותא-חדא בני בניו של אברהם, בני יצחק וישמעאל, ולומדים יחד זה מתורתו של זה, אני יודע עד-כמה עמוקות המסורות העממיות הללו גם אצל "הצד השני". למזלנו (ניתן לומר..), מה שנחווה אצלנו כ"גירוש ישמעאל"(ומלווה לפעמים בסוג של רגשי-אשם, אצל מי שלא יוצר מכך תרגום ריאל-פוליטי מיידי לגירוש ערביי ארץ-ישראל), מתואר במסורות המוסלמיות כהפצת ברכתו של אברהם ואמונתו באל אחד ע"י שליחתו של ישמעאל אל הג'אהלייה, אל המרחב הקדום, האלילי, של מדבריות ערב.
הפתעות כאלה ואחרות מזומנות למי שירשה לעצמו להיפתח אל האחר הקרוב הזה, אל ישמעאל החי סביבנו. נכון, העת מוסיפה להיות מתוחה ובגדול שני העמים נתונים במאבק לאומי שלא תם, אבל ברמת השטח צמאון ואפשרויות רבות למפגש.
והלא התרבות העברית והערבית היו משורגות-יחדו במשך מאות בשנים, ובשיב?תנו תחת עול הסהר היה מצבנו טוב לאין שעור מאלה מאחינו שישבו תחת עול הצלב. בימי הביניים, כאשר האיסלאם הוביל את התרבות העולמית בכל השדות האפשריים (ובאירופה הנוצרית משלה הכנסייה ב"אידיאולוגיה של הבערות"), שגשגו כוחות תורה, יצירה, חכמה ורפואה, אסטרונומיה ולשון מתוך הסינרגיה היהודית-מוסלמית. מרבית כתביהם של גדולי ישראל מן העת ההיא: רס"ג, הרמב"ם, ריה"ל ועוד נכתבו במקורם בעגה שנודעה כ"ערבית היהודית" – ערבית הנכתבת באותיות עבריות(בדומה לאידיש), שהפכה להיות גם שפתם של המלומדים הערביים עצמם באותם הדורות.

ומה איתנו? האם נאפשר לעצמנו לחוות-מחדש את הקרבה הבסיסית שבין האחים האבודים הללו, בין שתי התרבויות האחיות והשפות הקרובות כל-כך?

הנה סיפור קטן: בקיץ שעבר, באחד המפגשים שהתקיימו ביום שישי, הוא "יום אל-ג'ומעה" – יום ההתכנסות אל המסגדים והמשפחה (מעין "שבת" מקוצרת ו"מאווררת" מעט-יותר מזו שלנו..), עשינו הפסקה לטובת החברים הפלשתיניים שיוכלו ללכת לתפילתם. מפגשנו היה בפאתי בית-ג'אלה, היא גיל?ה המקראית, והמסגד הקרוב היה המסגד הגדול בעיירה וואלג'ה.
צחקנו, החברים הישראליים, שמי-יודע אילו דברי הסתה יספגו חברינו הפלשתיניים בדרשתו של האימאם המקומי...כששבו מתפילתם, ניסיתי לברר על מה דרש האימאם. סיפרו לי שבמסגד בגדול, באזני 3000 מתפללים (!), דרש האימאם בגנות ריבוי החתונות המתרכזות בשבועיים הללו של "לפני הרמדאן", בה-בעת שזו עונת מבחני הבגרות של הצעירים.

האימאם ממש התחנן כי יידחו את החתונות לאחר הרמדאן, וכי יאפשרו לילדים להשלים את חוק לימודיהם ואת המבחנים בהצלחה, והוסיף כהנה וכהנה בזכות ההצטיינות והערך להיות אנשים מלומדים. בזכות מסורת הספר. אלו היו "דברי ההסתה" של השבוע ההוא...חשבתי בליבי שוב על הפער בין מה שמתחולל בפחדינו הממשיים והמדומיינים, ועד-כמה ה"סכסוך" מבקש לצבוע הכל במכחולו שלו.

אז השבת, במהלך הקריאה בתורה, אני מזמין את עצמי ואת כולנו להתנסות קצרה ב"דמיון מודרך", בשחזור האחווה האבודה ההיא, בשמיעת קול המלאך שקורא: אל תשלח", באפשרות האחרת.