לרבנים האלה הייתה כיפה אחרת על הראש

חודש לפני כיתה ד', בחוץ קיץ. חם. ואני, ילד קטן מהשכונה בנתניה מגיע לשבוע תורה ועבודה בכפר הרא"ה. הבוקר נפתח בשיעור תורה משני רבנים בני למעלה משבעים, חייכנים, חביבים, שידעו לדבר בשפה שלי, שידעתי להבין – אבל כל הזמן הרגשתי שמדובר בשני אנשים מאוד מאוד גדולים, לא כאלה שפוגשים בכל מקום. לאחר השיעור יצאנו לעבודה חקלאית בשדות של כפר הרא"ה, ארוחת צהריים, קצת פעילויות בשטח ושוב שיעור תורה עם שני הרבנים הדורי הזקן ונעימי העיניים, שהשפה שלהם כמו השפה שלי, אבל הרגשתי שיש בהם משהו מאוד גדול שמצליח להביא את התורה אליי ואותי אל התורה.

אני זוכר שהדבר הכי "מוזר" ברבנים האלה היה הכיפה שעל ראשם. בנתניה לא הכרתי רבנים כאלה, כי אצלנו לרבנים הייתה כיפה שחורה. אבל לרבנים האלה הייתה כיפה אחרת על הראש, לא מקטיפה, לא שחורה – כיפה סרוגה. זה היה הקיץ הכי מדהים שחוויתי עד אותה השנה, וחזרתי לשם שוב בשנים שלאחר מכן. משהו בחיוך, משהו בעיניים, משהו בשפה, משהו בכיפה המיוחדת מאוד קסם לי. "עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל" זה המשפט שחזר על עצמו במהלך השבוע בכפר הרא"ה, שנגע בי כל כך. זה הזיכרון הראשון שלי מאבות הכיפה הסרוגה, הרב צוקרמן והרב נריה. חודש לאחר מכן, כבר היה לי ברור שאני מצטרף לתנועת הנוער בני עקיבא, שאני דתי לאומי.

הבחירות האחרונות, לפניהן, במהלכן ואפילו לאחריהן, חשפו שקיים בירור אמתי בציבור הדתי לאומי סביב מרכיבי הזהות שלנו. מה זה אומר ציונות דתית? האם העם זה המרכיב החשוב ביותר? או אולי התורה? או שמא זו ארץ ישראל? שלושתם יחד, כמו שנאמר לנו אז בכפר הרא"ה בכיתה ד', או שמא כל אחד בנפרד? ובכלל, לאן פנינו – לציבור המסורתי שבפריפריה? או אולי לציבור הבורגני החילוני הלאומי שבמרכז? אלו שאלות אמתיות שהציונות הדתית מבררת, וחשוב שתברר.

אבל גם לאחר כל המחלקות, הביקורות והוויכוחים אי אפשר להתעלם מעומק התשתית החינוכית והאידיאולוגית שהניח הרב צוקרמן עם שותפו להנהגת הציונות הדתית, הרב נריה – מורשת ה-"עם ישראל, בארץ ישראל על פי תורת ישראל". סביב אותו חוט משולש בל יינתק מתחבטת הציונות הדתית, מהו המרכיב החשוב ביותר במשולש. כל זרם בציבור מנסה למשוך לכיוון הקדקוד שנראה לו חשוב יותר. אבל האמת, שכנראה אין "חשוב יותר" – שלושתם חשובים. העוצמה שבה הוויכוחים מתנהלים והלהט האידיאולוגי שבו הם מופיעים רק מעידה על החינוך השורשי של הרב צוקרמן והרב נריה. כי בציונות הדתית של הרב צוקרמן והרב נריה, הכל נעשה בעוצמה אידיאולוגית, וזו תרומתם החשובה לחברה ישראלית.

שני הרבנים הזקנים, הדורי הזקן ומסבירי הפנים, אלה שפגשתי לראשונה בכפר הרא"ה לפני כיתה ד', עם השפה המיוחדת שלהם, עם הכיפה המיוחדת שלהם, עם העיניים הטובות יצרו כאן ציבור דתי לאומי שלא חושש לקחת אחריות, שלא חושש לעמוד בראש המחנה, שגם בישראל של 2013 עם הציניות שלה הוא לא מתבייש לדבר ציונות, הוא לא מתבייש לשאת את דגל החלוציות – ציבור שיודע לתת כבוד לתורה וכבוד למדינה. שבוויכוחים שלו הדגש הוא לא באגו ובפרסונל, אלא באידיאל ובטובת החברה והמדינה. זו תרומתם הגדולה לחיים שלי כתלמיד, כמדריך, כקצין, כבעל, כאבא, כחבר כנסת וזו תרומתם הגדולה לציבוריות הישראלית.

אתמול נפרדנו מזקן מנהיגי ורבני הציונות הדתית, הרב איננו אך תורתו חיה וקיימת.