אירוע השבוע: הדיונים עם אירן
האיראנים מציגים בסרטים שלהם תרבות של סובלנות, יחס אל האחר והחלש
לאדם הפשוט, שאינו מצוי בדוחו''ת המודיעין וסתם צעקנים מול הקונפליקט עם אירן, נותרת בידו רק משוואה אחת פשוטה- אמון או פחד. קשה לייצר אמון מול האיראנים, הם הקפידו במשך זמן רב לגדף ולחרף, לאיים בהשמדה של כל דבר, עד רמת הזוחלים, להצטייר כחברה שמרנית ואגרסיבית, לחתור באופן עיקש לפצצה, בעוד האיומים שלהם לא מאפשרים לסמוך על היד שעל ההדק. כל אלו מובילים לחוסר אמון מוחלט.
אבל, האיראנים גם עושים את הקולנוע הלירי, העדין והאנושי ביותר בעולם, מציגים בסרטים האלה תרבות של סובלנות, יחס אל האחר והחלש. בטיולים שלי בעולם, בהודו ובדרום אמריקה פגשתי צעירים איראניים שהיו אולי החברותיים, האינטליגנטים והישירים מכל המטיילים שעברו מולי, הם ביקשו להכיר אותי, את התרבות שלי והצטערו תמיד צער עמוק על מצב היחסים בין המדינות ועל המשטר אצלם בבית, ואולי בכלל הבחירות באירן הזיזו משהו? כל אלו מייצרים דווקא אמון.
יעקב שרוצה לייצר שלום עם אחיו מוכרח לתת לאמון
עכשיו חישבו על יעקב שצועד בפרשת השבוע לקראת אחיו עשיו. על עוצמת המחולקת הפנימית בין פחד לאמון. רש''י כותב בפרשה, כי יעקב היה מוכן ל" דורון, תפילה ומלחמה". יעקב נע לעבר המפגש הזה בלי דוחות מודיעין, הוא אינו יודע מה עומד להגיע- קרב עם אח גזול מבכורה, נקמני ואלים או עם אח מתגעגע, שאולי מגיע בכדי להחליף מתנות? התנועה הזו בין אמון לפחד היא התנועה המרכזית בפרשה, אולי בכלל ביחסי אנוש, והיא בוודאי נכונה גם מול הקונפליקט עם אירן.
הפרדוקס הרי ברור- הרי אנחנו רוצים, בסופו של דבר, מערכת יחסים טובה ושקטה, ובשביל זה עלינו לבנות את אותו אמון, יעקב שרוצה לייצר שלום עם אחיו מוכרח לתת לאמון להיבנות בתוכו, אבל תחושת ההישרדות, זיכרון העבר והבהלה מפני העתיד גורמים לנו, פעמים רבות בצדק, לנוס לעבר הפחד, פחד שמוביל לזהירות, זהירות שגם יעקב משתמש בה מול אחיו.
לראות קצת יותר קולנוע אירני
ואולי באמת, הקטבים הללו בין אמון לפחד, קשורים לפער בין אותם צעירים שפגשתי, ואני בטוח שכמוהם יש עוד רבים, ואולי כמעט כל אדם, באותה שיחה אישית של כוס קפה וחוף ים, לבין המערכת הציבורית, שמלאה בסיכומים והערכות, בתרחישים ועדכונים, ואני לרגע לא מזלזל בצורך בהם, אולי אפילו פעמים רבות בעובדה שהם מצילים אותנו, פשוטו כמשמעו מאסונות ומוות.
אבל האם הסיכומים הללו רואים את האדם? אני בספק, אז איך אפשר, ישאל הקורא, לנוע קצת יותר לעבר האמון וקצת פחות לעבר הפחד, הרי לא מסתובבים באלנבי וברחוב יפו אזרחים איראניים שחורי שיחה ושלום, הפתרון אולי, קורא יקר, הוא לראות קצת יותר קולנוע אירני וקצת פחות, או אולי הרבה פחות שידורי חדשות.
דמות השבוע: גבריאל בלחסן ז''ל
את אותה פגיעה בגיד הנשה הוא הפך ליופי
חשבתי על גבריאל בלחסן השבוע, מול עוד אירוע בפרשה: המאבק של יעקב עם המלאך. גבריאל היה אדם במאבק, אבל הוא הצליח לקחת את האנרגיה של המאבק ולהניע איתה את היצירה, את אותה פגיעה בגיד הנשה הוא הפך ליופי, יופי שהיה מורכב גם מרעש, צעקות ולחישות, אבל היה כולו יופי. לכול אחד מאיתנו יש את המלאך הפנימי הזה ואת המאבק. אצל אחד זהו הממון- התשוקה הבלתי נשלטת לאגור עוד ועוד עד שהוא מוקף בחפצים שמסתרים לו את בני האדם, אצל האחר זהו המין שמטריף את דמו כל הזמן ואינו מאפשר לו להגיע לאיפוק ובהירות. אצל רבים מדי זוהי האלימות, הכעס והחרדה הפנימיים שמתבטאים בהשלכה על האחר. אצל אחרים, כמו גבריאל, אולי גם אצל אמנים רבים אחרים המלאך הוא רגישות גבוהה מדי, עור שקוף מול העולם.
אנחנו מפחדים לשוחח על המלאך ועל המאבק
אפשר למצוא במוזיקה ובכתיבה של גבריאל את המאבק הזה ממש בין היופי והעדינות של העולם לבין האלימות, הניכור והרעש שבתוכו, בין רגעים בהם אנחנו, כמו יעקב מתגברים על המלאך, קצת צולעים, אבל עומדים וממשכים בדרך לפגוש את אחינו, כואבים אולי, אבל רואים את הבוקר. לבין רגעם אחרים בהם אנו שוקעים כולנו במאבק: המלאך מנסה אותנו, הוא תוקף כשאנחנו לא מוכנים, מכיר את נקודות החולשה, יודע מתי להגיח, לבלבל ולסכסך.
גבריאל יצא פעמים רבות מהמאבק עם ניצחון: האלבומים שלו, המילים שלו, הנוכחות שלו כמי שמוכן לדבר על המאבק עם המלאך הפנימי, לא להסתתר ממנו ולא להדחיק אותו, אלא לעמוד מולו, להודות בקיומו ולהיאבק. כחברה, נדמה לי שאנחנו מופחדים מלשוחח על המלאך ועל המאבק, נבוכים פעמים רבות מגילוי לב של האחר, בורחים מהר משיחה ציבורית על קשיי הנפש של היום-יום. יותר מכול דבר אחר היצירה של גבריאל, מה שהוא הותיר לנצח באלבומים , חשובה לנו, הנאבקים האחרים, שיכולים לשמוע את היצירה שלו לקבל כוחות למפגש הבא עם המלאך.
המלצת השבוע: ערבי השירה של חבורת " ערספואטיקה"
השבוע הייתי בערב שירה של קבוצת שירה חדשה ומסקרנת הקרויה " ערספואטיקה", המקום, מועדון על רחוב אלנבי בתל אביב היה מלא בכ200 צופים, עניין לא מצוי בערבי שירה. הקבוצה שהתארגנה סביב משוררת בשם עדי קיסר, כותבת הרבה, בין שאר הנושאים, על התודעה המזרחית והחוויה העדתית בישראל של ימינו, תוך חשבון נוקב עם העבר ועם ההווה. יש לי לעתים וויכוח עם התכנים וצורת הביטוי של חלק מהמשוררים שם, אבל על הכישרון, הכנות והעצמה שלהם אין עוררין. האוויר במועדון באלנבי השבוע היה עמוס במרד ולהט, חומרי דלק טובים לשירה. חפשו את הערב הבא שלהם בפייסבוק או בגוגל.