אל תעירו דובים ישנים

החיים שלנו מלאים עימותים, והם זועקים כמעט מכל עמודי החדשות, בעיתונים ובאינטרנט: ארה"ב נגד ישראל בשאלת הבניה בשטחים, וישראל מול ארה"ב בשאלת ההסכם עם איראן. משרד התחבורה מול עובדי הנמלים, והמשטרה מול ארגוני הפשיעה. יחימוביץ מול הרצוג במפלגת העבודה, והחרדים מול החילוניים בשאלת הגיוס לצבא. אין סוף לעימותים, אבל יש עימותים שלא היתה צריכה להיות להם התחלה.

יעקב אבינו נקלע בפרשת '"וישלח" לעימות עם אחיו עשיו שגמר אומר להורגו. במסורת היהודית רגילים לראות בדרך שבה יעקב מתכונן לעימות זה דוגמא ומופת, לדרך שמנהיגי עם ישראל צריכים לנקוט בעימותים שונים עם אומות העולם. כך למשל, למד רבי יהודה הנשיא מיעקב כיצד להתנהג בפגישותיו עם הנציב הרומאי אנטונינוס, וכיצד לנסח את האגרות ששלח אליו. ההכנות של יעקב למפגש עם עשיו: משלוח דורון, עמידה בתפילה והכנת העורף לאפשרות של מלחמה, הציבו מודל לשיטה הרב-ממדית של קהילות יהודיות רבות במצבי עימות עם השלטון הזר.

אמנם, במדרשים הביעו חז"ל עמדה שונה לחלוטין, לפיה יעקב שגה בהתנהגותו, ויזם עימות מיותר לחלוטין. המדרש ממשיל את יעקב למי שמושך באזני כלב, ובכך הוא משסה בעצמו את הכלב שיתנפל עליו. חכמים מתארים את מעשי יעקב באמצעות משל נוסף - לארכי לסטים (=ראש ארגון פשע) שהיה ישן בפרשת דרכים. עבר שם אדם אחד שלא ידע שהישן הוא שודד בכיר, והעיר אותו באומרו שמסוכן לישון כאן בדרך כיוון שיש באזור שודדים. קם השודד משינתו והחל להפליא מכותיו באדם שהעירו מהשינה. כך, לדברי המדרש, אמר הקב"ה ליעקב: "עשיו, לדרכו היה מהלך, ואתה משלח אצלו שלוחים ואומר לו כה אמר עבדך יעקב?! אתה עצמך גרמת לכך שיצא לקראתך ב400 איש" (בראשית רבה עה, ג).

חכמי המדרש עומדים על כך שיעקב היה זה שעשה את הצעד הראשון בעימות עם עשיו. היה עליו לזכור שאחרי שלקח בעורמה את הברכות, רבקה, אימו, אמרה לו שעליו לברוח לחרן, אך היא הוסיפה "ו?י?ש??ב?ת?? ע?מ?ו? י?מ?ים א?ח?ד?ים ע?ד א?ש??ר ת??ש?ו?ב ח?מ?ת א?ח?יך? מ?מ??ך? ו?ש??כ?ח א?ת א?ש??ר ע?ש??ית? ל?ו? (כ"ז, מה-מו). מאז חלפו שנים רבות, ולפני שובו מחרן לארץ כנען ה' אומר לו: "ש?ו?ב א?ל א?ר?ץ א?בו?ת?יך? ו?ל?מו?ל?ד?ת??ך? ו?א?ה?י?ה ע?מ??ך" (ל"א, יג). יעקב צריך היה אפוא להסיק שעשיו אכן שכח וזנח את סיפור הברכות, והוא כבר אינו רוצה להתנכל לו. יעקב נתפס במדרש כמי שמעיר דובים ישנים, ומעורר זכרונות של ריב ישן שעבר זמנו. בפנייתו לעשיו הוא יזם אפוא עימות מיותר, וכמעט הכניס את עצמו למלחמה מסוכנת, מלחמת יש ברירה.

יעקב הפיק את הלקח,וכאשר זמן קצר אחרי כניסתו לארץ, נוצר העימות עם אנשי שכם שחטפו את דינה, "החריש יעקב" (לד, ה) והעדיף שלא להגיב.

אמנם, יש מצבים בחיים בהם מוכרחים להתעמת ולא להחריש. כאשר נוצרת איבה בין אנשים ואדם מרגיש פגוע, עליו לשים את הדברים על השולחן ולברר אותם כדי ליישר את ההדורים.
ההלכה מדריכה אותנו שכאשר אדם נפגע מחברו, אסור לו לשתוק אלא עליו לפנות אל האחר "ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני" (רמב"ם הלכות דעות ו, ו). אולם צריך לשקול היטב מתי ליצור עימות ומתי לנצור אותו.

מספרים על ישראלי וסיני שחיפשו חניה בניו-יורק. הישראלי הקדים את הסיני בשתי שניות להיכנס לחניה פנויה, והסיני התעצבן ולא ויתר. הם החלו להתווכח עד שהגיעו להחלטה, שמי שייתן לשני מכה יותר חזקה יזכה בחניה. הסיני היכה את הישראלי עד שאיבד לכמה דקות את הכרתו. כשהתעורר אמר: "איזו מכה חזקה…איך אתה קורא למכה הזו?" "קוראים לה ג'ק 1", ענה הסיני. "כל הכבוד", אמר הישראלי, ונתן לסיני מכה חזקה שהלה התעורר ממנה רק אחרי שלוש שעות. כשהתעשת אמר הסיני שהפסיד בהתערבות: "וואלה איזו מכה איומה, איך קוראים אצלכם למכה הזאת?" "קוראים לה ג'ק של סובארו", ענה הישראלי…

לא תמיד משתלם ליזום עימות. חיינו מלאים עימותים הן בתחום האישי, הן במעגלים החברתיים והן בזירה המדינית. יש להפעיל שיקול דעת בכל מצב האם נכון לדבר או לשתוק, האם לפעול בבאסרטיביות ובאגרסיביות כמו שמעון ולוי בשכם, או במתינות ואף בוותרנות כדרך שנהג יעקב באותו אירוע. בכל מקרה יש לבדוק היטב את האיזון ואת התיזמון. אם שוקלים כל כניסה לעימות ביישוב הדעת, מגיעים בדרך כלל למסקנה כי שב ואל תעשה עדיף, וכדאי לא למשוך באזני כלב ולא להעיר שדים מרבצם.