פרשת "הזמר המפורסם": כבר עדיף להיות חרדית

בשם הכבוד וההערכה שיש לי לפלורליזם, אני מביטה ממקומי שמעבר למחיצות, שם כידוע נמצא מקומי הטבעי כחרדית, (בציניות, למי שלא ממש הבין) וצופה בהשתאות בתיאטרון המביך המתרחש בערוצי התקשורת הכללית, ברשתות החברתיות שעוד רגע קט ונדמה כי תקרוסנה לחלוטין. המבוכה משתלטת עלי מכל עבר. אתם רציניים עכשיו? כולם מדברים על הגיל, אף אחד לא מדבר על האקט.

כן, כן, גם אני נכנעתי, והריני כותבת על אותו נושא המסרב לרדת מהכותרות. הוא- זמר מפורסם, מפוצץ בכבוד, טחון בכסף. היא - טינאייג'רית, נואשת לעוד תמונה שווה לאינסטגרם ולפייסבוק, ומה בדיוק יעצור אותה מלהגשים פנטזיה, להיות חבוקה באותה מיטה עם אלילם של כל חבריה לתיכון?

אם אני מנסה לעשות סדר בדברים ובשצף המילים שנשפכות כמים בערוצי התקשורת השונים, אני מבינה שהבעיה כאן היא אחת - העובדה שהוא מבוגר ממנה בהרבה שנים. כלומר, אם הוא היה בן גילה, זה סבבה, ומה שנוטל ממנה את שיקול הדעת, זאת רק העובדה שהפער ביניהם גדול. ולכן אני מבינה שמסיבות חשק, סמים, אורגיות ועוד, הם בסדר גמור, רק השאלה היחידה כאן אם הבחורה הייתה בת 17 או פחות?

פריצות, זו המילה. ולא, אינני מתכוונת לפשקעווילים במאה שערים, הנחרדים מדוסית שהשרוול שלה לא הגיע עד לקצות האצבעות, או שהטלפון הסלולרי של בעל החנות לא נחתם בחותם הכשרות המהודרת. אני מדברת הפעם על הרחוב החילוני הנאור, על החברה הליברלית הפתוחה, זו שלא מסתירה נשים מאחורי מחיצות, זו שמאפשרת ל-כ-ו-ל-ם מקום שווה. ואם את אישה ואפילו נערה כמה שיותר צעירה, יש לך מקום של יותר כבוד. מקדימה מאחורה ומכל הכיוונים, העיקר תהיי יפה, עדיף גם חטובה וכמובן - תשתקי.

אין לי שום חשק להיכנס למקום הזה של מותר או אסור, מה נכון ומה לא, הרי מי באמת יודע? לפרסם תמונה של משפחה חרדית בפרסומת, כשהאמא אינה מצוירת, או מצוירת בגבה (שוטפת כלים, אלא מה) זה דבר שנראה לי קיצוני ובלתי מתקבל, אלא שמבט החוצה מהחלון, מבהיר לי בשפה ברורה וחדה, כי אין מקום אחר שבו המצב טוב יותר.

מה נאמר אל מול ילדות בנות שבע, המופיעות בקטלוגים בפוזות דוגמניות עם פרטי לבוש שגורמים להן מן הסתם, לחשוב טוב אם כדאי לאכול את העוגה שקיבלו ביום הולדת בכיתה, או להסתפק בעלה חסה שהיה אמור להיות ארוחת הבוקר המקורית. מה נאמר על בנות הנאבקות על תשומת לבם של הבחורים השווים ביותר בשכבה, מתלבשות בשרידי בד מרעיבות את עצמן, ממלאות את החזיה במי יודע מה ונכנסות ללחץ מנטאלי בעניין קיום היחסים. לתת לו או לא לתת לו? הוא יישאר איתי או לא? ומה נאמר על בנות הסוגדות ומעריצות בעיוורון מטורף, אנשים שכל מה שיש להם לתת, זה את היכולת הווקאלית והחזותית שלהם, ומסתבר שהערכים שלהם רחוקים מהם מרחק שנות אור? זה המקום אליו ייחלנו להגיע? זו החברה בה רצינו לגדל בה ילדים? זה הזעזוע שאנו אמורים להזדעזע ממנו כשמתפוצץ סיפור כל כך צהוב ומבחיל?

מזל שאני יכולה פשוט לסגור את החלון ולהסתתר מאחורי המחיצה. אולי שם זה לא המקום המושלם, וברור שתמיד יש מקום לתקן ולשאוף ליותר, אבל לפחות חשה קצת יותר מוגנת, קצת יותר שמורה, קצת יותר אישה אמיתית. זה המקום האופטימאלי בו אני חשה משוחררת באמת, עושה מה שאני רוצה ולא פלסטלינה שהחברה יוצקת לפי איזו תבנית שהתחשק לה היום. גאה במקום שיש לי, מבלי להיכנע להחפצה המלחיצה הזאת, שאת סופה תוכלו גם מחר כמובן, לקרוא בעוד כותרת מכוערת.