התרגיל המבריק של תמר

"צדקה ממני" , הביטוי הקצרצר והמופלא הזה, אותו אומר יהודה, הוא כמוסיקה לאוזניי. רגע של נחת, שבו אני יודעת שאני הצודקת הבלעדית (באופן עקרוני, אני תמיד צודקת, האתגר הוא לגרום לאחרים להכיר בכך..). יהודה מצליח בפסוק זה, לזקק לשתי מילים את כל האמיתות שבעולם. ובכל זאת, משהו חורק. פרשת "וישב" מלאה חריקות, כמו חצץ תחת גלגלי הצדק.

ואולי נתחיל אחרת. פרשת וישב מורכבת משלושה סיפורים הקורצים זה לזה. יוסף וחלומותיו, המובילים את אחיו למכור אותו לעבדות, סיפורו של יהודה והתרגיל המבריק של כלתו- תמר, ובקורותיו של יוסף בבית פוטיפר סריס פרעה ובכלא המצרי.

יש משהו בסיפורן של תמר ואשת פוטיפר, שמשרבב שפתיים, ומשכנע אותי לראות בהם סיפורי-מראה. שני הסיפורים מופיעים בכפיפה אחת ובוחנים את תפקיד היצר בעולמם- עולמנו, ובשניהם יש מסרסים וסריסים: לתמר יש שם, ואילו אשת פוטיפר מזוהה רק בכינוי שייכות. שתיהן מציגות, כביכול, ברית נשית של פתיינות. אבל זה חיבור קל. קל עד כדי חשד. אם כן, מה לתמר ולאשת הסריס הקלאפטע ? נראה כי בסופו של יום רב המשותף דווקא בין תמר ליוסף. האם אנחנו מוכנות לקריאה פרשנית כזאת?

יוסף ותמר לא מכירים זה את זה, אבל יש להם כביכול מטען גנטי משותף. שניהם מסרבים לקבל את הסדר כפי שהוא מיוצג בעולם: יוסף ברעיונותיו המגלומניים, ממאן להתמקם בפינה היאה לבן הזקונים. תמר בתושייתה בועטת במוסכמות ומנערת מעליה את דין האישה הקטלנית, שייעד לה יהודה.

הסיפור של תמר ויהודה כתוב היטב, עלילה דרמטית, קצב ברור, סיבוך והתרה. אשה ששני בעליה מתים זה אחר זה. אשה שחתנה הכל יכול, מבקש למנוע ממנה את זכות הייבום – שהיא הסיכוי היחיד שלה להתקיים במרחב הפטריאכלי. תמר מסרבת לקבל את הדין. היא מבינה שהיא צריכה להיות יצירתית:

יד ו?ת??ס?ר ב??ג?ד?י א?ל?מ?נו?ת?ה? מ?ע?ל?יה?, ו?ת??כ?ס ב??צ??ע?יף ו?ת??ת?ע?ל??ף, ו?ת??ש??ב ב??פ?ת?ח ע?ינ?י?ם, א?ש??ר ע?ל-ד??ר?ך? ת??מ?נ?ת?ה: כ??י ר?א?ת?ה, כ??י-ג?ד?ל ש??ל?ה, ו?ה?וא, ל?א-נ?ת??נ?ה לו? ל?א?ש???ה. טו ו?י??ר?א?ה? י?הו?ד?ה, ו?י??ח?ש??ב?ה? ל?זו?נ?ה: כ??י כ?ס??ת?ה, פ??נ?יה?.

היוזמה שנוקטת תמר חייבת לעורר בי חוסר נוחות. אקט ההתחפשות לזונה על מנת לגנוב את זרעו של יהודה מציגה מניפולציה נשית בוטה. המסורת אמורה היתה לגנות אותה לדורי דורות, אבל לא. משום מה היא זוכה לשבחים. תמר תהפוך לאם כל האימהות, הקדושה, שממנה תזרח ותפרוץ שושלת כל השושלות. תורתי הקדושה מחייכת אליי ולוחשת "לפעמים נדרשת יוזמה וחריפות". זה אולי לא הסיפור שהיינו רוצים לספר לנכדים ובכל זאת- התעוזה הזו היא התשתית של מלכות בית דוד.

המשחק המילולי של ראיה והסתר, של כיסוי וחשיפה, פתיחת עיניים וכיסוי פנים- מביא אותנו אל השיא העלילתי: ההכרה של יהודה בעוול שעשה ובאחריות שלו למצבה של תמר.

ד ו?י?ה?י כ??מ?ש??ל?ש? ח?ד?ש??ים, ו?י??ג??ד ל?יהו?ד?ה ל?אמ?ר ז?נ?ת?ה ת??מ?ר כ??ל??ת?ך?, ו?ג?ם ה?נ??ה ה?ר?ה, ל?ז?נו?נ?ים; ו?י??אמ?ר י?הו?ד?ה, הו?צ?יאו?ה? ו?ת?ש???ר?ף.

יהודה, כך מסתבר, אינו דברן גדול. הוא מצטייר כעוד גבר מזרח תיכוני, ששורף משהו על רקע כבוד המשפחה. אולי הוא חש הקלה? סוף סוף הוא יכול להיפטר ממנה? אבל האכזריות הפשוטה.. .איך אפשר לשאת אותה? המעמד המחריד של השריפה מותיר אותי מופתעת בכל קריאה מחדש. כרוניקה של מוות ידוע מראש. עולם בו נשים בעמדת נחיתות בלתי אפשרית.


כה ה?וא מו?צ?את, ו?ה?יא ש??ל?ח?ה א?ל-ח?מ?יה? ל?אמ?ר, ל?א?יש? א?ש??ר-א?ל??ה ל?ו?, א?נ?כ?י ה?ר?ה; ו?ת??אמ?ר, ה?כ??ר-נ?א--ל?מ?י ה?ח?ת?מ?ת ו?ה?פ??ת?יל?ים ו?ה?מ??ט??ה, ה?א?ל??ה. כו ו?י??כ??ר י?הו?ד?ה, ו?י??אמ?ר צ?ד?ק?ה מ?מ??נ??י.

אבל לא, פתאום טויסט בעלילה. הוכחה חותכת, והכרה בטעות. תמר מפגינה מיומנות וקור רוח. או קיי, את זה כבר ידענו שיש לה. ובכל זאת שינוי דרמטי. יהודה בוחר בשתי מילים - "צדקה ממני". וההמשך ? המוקד מכובה, הגרדום מתקפל, חיוכים וחיבוקים, ועברנו לפרסומות של חיתולים במבצע - בכל זאת מדובר בתאומים.... איזה קצב יש לסיפור הזה!

תמר משתמשת במה שיש לה, מנגנון הישרדותי מבריק, שמבין איך העולם פועל. האם זו סגולה נשית? אני מאמינה שלא. גם יוסף, בסיפור חלומותיו המתריסים, מתבונן באופן דומה בעולם, שזורק אותו לבורות. שניהם חולמים. שניהם מבינים כי הם ישלמו מחירים כבדים על חלומותיהם ועל שונותם. תמר, במעמד הסכנה מהשריפה, כמו אחרונת המכשפות ויוסף בסדרת התלאות, שילוו אותו לאורך הפרשה עד סופה. באופן די מפתיע שניהם גם מגשימים את שייחלו לו, ועל פי המסורת משניהם עתידים לצאת המושיעים הגדולים של העם הזה. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד -הוא משיח בן תמר.

המשותף להם נובע מקריאה בהירה בעולם. הפרשה הזו עוסקת במראה עיניים, בהתבוננות ובהכרה במציאות. והנה משהו מהמציאות שלנו: ב25/11 יצויין בעולם יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים. החלטת האו"ם בשנת 1999 נועדה לעורר מודעות לנושא, לחוקק ולאכוף חוקים המגינים על נשים ברחבי העולם כולו. הצורך ביום כזה רק מחדד את ההבנה, שנשים זקוקות להגנה מיוחדת, להגדרה נפרדת ולסיוע. זאת, כאשר המשפחה איננה מהווה מרחב מוגן עבורן יותר מן החוץ ולעיתים הבית הוא הגיהנום.

עם זאת, בפרשה שלנו, לצד סיפורה של תמר- קרבן מובהק בחברה גברית - מופיע גם סיפור מראה נוסף ובו גבר, הניצוד אף הוא בתוך מרחב ביתו. יש לי הרבה מה לכתוב על יוסף, על התנהגויותיו ובחירותיו, אך אינני יכולה להתעלם מהחוויה המטלטלת, שהוא עצמו עובר כאשר אשת פוטיפר מטרידה אותו מינית ואף רודפת אותו וטופלת אליו האשמות שווא.

שני הסיפורים המשיקים, מאותתים לי כי מאבק לצדק והגנה אינם בלעדיים למין מסוים, או מגזר פרטי. ההתנגדות לאלימות חייבת להרחיב את גבולותיה. אם אנחנו, הנשים, נבחר להתייצב רק לצד בנות מיננו, ולא נתעקש לעמוד בכל מקום בו מופיעה האכזריות - נפסיד בגדול. בעלי הברית הגדולים ביותר של התנועה לשוויון הם הגברים המכירים בערכי ובערך חברותיי.

אני עצמי אינני ראויה רק בשל היותי אישה אלא בשל היותי אדם. בת חווה, ברואה בצלם התודעה המשותפת. הבדלנות מטעה ומטשטשת את המאבק. זו איננה מלחמת מינים בין גברים לנשים, ובמאבק לצדק עומדים ועומדות צודקים וצודקות, שלעיתים מסרבים לפקוח את העיניים ולהכיר בשותפות הגורל של כל המועלות על המוקד והמושלכים לבורות גם יחד. שבת של שלום.