למה לרני יש כל כך הרבה רהב?

זיכרון הפחד העמום שחלף בגופי כשראיתי את כבוד הרב לראשונה, צרוב בתמונות ילדותי. בהילוכו הגמלוני, זקנו העבות מדי ובגדיו התלויים ברישול כאילו ביקש להחביא את כרסו ואת עצמו. במיוחד זכור לי חיוכו. קר, מרוחק, נטול חום או רגש. עם הזמן סלדתי ממנו יותר ויותר.

למגזין האינטרנטי: "דברים"

כבוד הרב הבין והשתתף. בשניות הפך להיות החבר הכי נאמן. בפיו כל רב היה לגאון, כל מורה לצדיק, כל מנהל לגדול הדור, וכולם כאחד - חבריו הטובים והמפוארים. וגם כשהגה מבחנים בלתי אפשריים, כשהכשיל, כשסירב לבקשות, זה תמיד היה בשם ההלכה. ידע להתחבר לתלמידים המקובלים ולרבנים המושכים בחוטים. תמיד מאחורי ראש הישיבה, ראשון למלא רצונו.

אבל רק כשסילק מהישיבה תלמידים שהעתיקו, נפל האסימון: הבנתי שכבוד הרב מושקע בעצמו בלבד. שזאת אמונתו וזאת דתו. ואין אמת ושקר וערכים ותפיסת עולם ונאמנות וחברות.

לאחרונה יצא לי לראות את השופט רני רהב, וזכרון הרעד החולף בגוף התעורר. חיתוך הדיבור המתנצל, הנסוג, המחניף והמפתה. המראה הגמלוני, הדובי. הנחמדות והחנפנות. בפיו כל זמר, הוא גדול הדור, כל יוצר, הוא הוגה דעות וכל משורר, הוא תקומת העם. ובשל אותה הבנה והכלה, סירב כבוד הרהב להעניק ניקוד לזמרים הצעירים.

כי זה לא הוא שאטום רגשית, זאת השירה העברית. זה לא הוא שמיירט את חלומם של הנתונים לחסדיו, זה הם: המשוררים העבריים. זה לא הוא שמתעלם ממצוקתם של השרים לפניו, זה הם: היוצרים העבריים. זה לא הוא שמערער את ביטחונם של הנשפטים לפניו, זאת היא: קדושת העם. זה לא הוא שעל גבם של הנשפטים בפניו מבקש אהבה צדקנית ומקודשת, זה היא: רוח הציונות.

לדף הפייסבוק של מגזין "דברים"

.

כי הוא כבוד הרהב משרתם הצנוע של גדולי האומה וגאוניה. בשמם, ורק בשמם, הוא שובר את רוחם של הנתונים לחסדיו. ואת מלחמת הקודש הזאת הוא מנהל נגד צעירים חסרי עמדה והשפעה. והנה אותו כבוד הרהב מפרגן מקלס ומאדיר את חברו לספסל השיפוט, את האיש שלא יודע לשאול. ושוב האסימון נפל: כבוד הרהב הוא האלוהים של עצמו, זאת אמונתו וזאת דתו. אין אמת, צדק, יושר ערכים, תפיסת עולם נאמנות או חברות.

לרגעים אני חוזר להיות התלמיד חסר האונים בישיבה, ומראהו של כבוד הרהב מעורר בי פחד עמום, ואז אני מתעורר למציאות, ועצב עולה בי על תרבות שהוא חלק ממנה

יהודה בן מיכאל כותב במגזין האינטרנטי: "דברים"