עליונות ה"אור" היהודי על ה"נאור" היווני

שיגעון הגדלות של האימפריה היוונית התחיל למעשה עוד לפני ימי אלכסנדר הגדול. פילוסופים חשובים שהיו ביוון ביניהם: אריסטו, סוקראטס, אריסטארכוס ועוד, יצרו מערכת תרבות יוונית מאד מפותחת שהתבססה על תפיסה שכלית אנושית. הספרים שהם חיברו הקיפו תחומים אנושים רבים החל ממדינה אוטופית ועד לתרבות הגוף והנפש. הפילוסופים עצמם הבינו את הסכנה הטמונה בהנהגת המדינה לפי רעיונות פילוסופים טהורים אולם תלמידיהם ראו בכך עליונות החברה והתרבות היווניים וניסו להנחילם לכל העולם. התרבות הזו נחשבה אז בכל העולם לשיא הנאורות אשר כל אדם ראוי שינהג כמותם ויהיה "נאור" ומפותח.

בשם התרבות הזו כבש את אלכסנדר מוקדון את כל המדינות החשובות בעולם של אז, מבבל דרך מצרים ועד רוב אירופה. אלכסנדר עצמו היה פילוסוף חובב (תלמיד מובהק של אריסטו) וניסה ללמוד פילוסופיה מכל עם שכבש. כך מספר לנו התלמוד על דיוניו העמוקים עם שמעון הצדיק, עם חכמי הסנהדרין (איזהו חכם, גיבור, עשיר וכו') וכן עם מלך קציה הצפוני (בדיונים משפטיים). אולם אלכסנדר נפטר בגיל 35 והשאיר אחריו אימפריה יוונית מנוהלת בידי אוסף של אנשים ריקים חדורי שיגעון גדלות, כאמור.

יוונים אלו ניסו להכניס את תרבותם ואלוהיהם לכל גרורותיהם. בכל מקום בו היו עובדי אלילים, הייתה מלאכת היוונים קלה ביותר. לרשימת האלהויות המקומית נוספו אלו של היוונים (הרמס, ונוס וחביריהם) ונפתחו בתי גימנסיאות לתרבות הגוף (שכללה תועבות יווניות מפורסמות). התפשטות התרבות היוונית בעולם הייתה לפיכך די מהירה.

בארץ ישראל היה הדבר מסובך יותר שכן האמונה באל אחד אינה מותירה מקום לאלים נוספים. המצוות המעשיות מאידך, לא מאפשרות התנהגות באורח חיים יווני ליהודי שומר מסורת. לפיכך פעלו היוונים בקרב פשוטי העם והחדירו בהם אט אט את הרפורמות של התרבות היוונית. מתייוונים בודדים אלו התרבו עם הזמן ולאחר דור אחד בלבד התפתחה תנועה גדולה של יהודים בעלי תרבות יוונית.

בקבוצה זו עבדו שבעה ימים בשבוע ועסקו בתרבות הגוף במקום בתורה. למתייוונים אלו הייתה בעיה קשה להשתלב בין היוונים אפילו בגימנסיאות שלהם (שם ההתעמלות הגופנית בוצעה ללא כל לבוש) בשל היותם נימולים. ההנהגה היוונית הבינה שזהו מכשול קשה בדרך להנחלת התרבות היוונית בישראל, והתורה היהודית תמשיך כנראה להוביל עוד דורות רבים ותנצח את המתייוונים (שהיו מנודים גם בין היוונים, כאמור).

לפיכך גזרו היוונים על ברית המילה, שבת ולימוד תורה. ילדים שאינם נימולים יוכלו להשתלב בין היוונים ולהשפיע משם על אחיהם היהודים. העבודה בשבת באה לבטל את ה"הטבות" של קיום המצוות והאיסור על לימוד התורה, בכדי שבתוך דור אחד תשתלט התרבות היוונית ויהיה כאן דור "אשר לא ידע את יוסף".

התלמוד מספר לנו כי הם ניסו להכניס את תרבותם לילדים רכים עוד בינקותם. זאת בצוותם לכתוב על קרן השור (ששימש כבקבוק חלב לתינוקות) "אין לנו חלק באלוקי ישראל". חלק מהנציבים היווניים בארץ חשבו כי בשם הנאורות היוונית מותר להם לחלל את בנות ישראל בצוותם כי למנהיג זכות ראשונית על כל כלה בטרם תכנס לחופה.

במשך שנים לא מעטות הדיכוי הזה נמשך בצורה מבחילה, ונשים צנועות רבות מסרו את נפשם בכדי לא לשהות לילה במחיצת הגוי העריץ. עד שאחת הנשים, (כנראה חנה ממשפחת החשמונאים) העיזה למרוד ולהמריד את אחיה החשמונאים. יש אומרים שהסיפור קשור לנערה יהודית שהביאה הביתה לכבוד ליל כלולותיה את ראשו של הנציב היווני הולפרנש (אותו הרדימה בלילה). מרד זה נתן כנראה את האות ואת התעוזה במתתיהו החשמונאי לקום עם חמשת בניו ולהכריז "מי לה' אלי".

יתר הסיפור על המכבים ומלחמותיהם ידוע ולא נעמוד עליו כאן. הניצחון הפיסי היה הכרחי בכדי לקיים את העם אך התוצאה האמיתית היא של ניצחון הרוח. העליונות של ה"אור" היהודי על ה"נאור" היווני הרסה למעשה את האימפריה היוונית ואפשרה לאימפריה הרומית לעלות. זו אפשרה במשך דורות אחדים, חופש דת ליהודים כמו גם לעמים אחרים. רק עם התפתחותה של הנצרות שיצרה פיצול קשה בעם היהודי הם באו והחריבו את בית המקדש (כ – 200 שנה לאחר העלמות היוונים מהזירה).

חג החנוכה נחוג לפיכך כחג ה"אור" בעיקר בשל החופש הרוחני שהושג בתקופת היוונים. פך השמן הטהור שנשאר בבית המקדש בחותמו של כוהן גדול, גרם לרצף בקיום המצוות ועבודת הקודש היקרה לנו מכל. האור העולה מן התורה, עולה מאז כבר יותר מאלפיים שנה, מנרות החנוכה בכל בית יהודי מסורתי. רק האור הזה יוכל להוביל אותנו לנצח את כל אויבינו הפיזייים והרוחניים, כדי שנמשיך להדליק אותו עוד אלפיים שנה ומעבר לכך.