פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      איינשטיין וריבלין - במותם נקראו חיים

      למה יוסף שידע כי אביו חי, שאל "העוד אבי חי?" כי הוא שאל על איכות החיים שלו, האם הוא חי באמת או שהוא חי מת. ואנחנו נפרדנו מאיינשטיין וריבלין שהפכו להיות מתים חיים

      אריק איינשטיין וספי ריבלין (עיבוד תמונה)
      (צילום: יחצנים)

      מתים שמתגלים כחיים במותם מול החיים המתגלים כמתים בחייהם

      פרשת השבוע , פרשת ויגש, מפגישה אותנו עם מוטיב המת החי , מוטיב אלתרמני ידוע. בפרשה זו מסתיים סיפורו של יוסף. מתים החוזרים לחייהם של בני אדם שוב ושוב ומעוררים שיחה עמהם, שיחה שאינה נגמרת , בין החיים למתים, מתים שמתגלים כחיים במותם מול החיים המתגלים לעתים כמתים בחייהם.

      העוד אבי חי?

      מפגש כזה מתרחש גם בפרשת השבוע – פרשת ויגש, בה מתגלה יוסף המת, לכאורה, כחי וכמנהיג ומשבר חיים ומזון לכל ארץ מצריים. יוסף איננו מצליח יותר להסתיר את זהותו מהאחים, הוא משלח את כל הנוכחים מהחדר, פורץ בבכי ומציג עצמו בפני אחיו: "אני יוסף, העוד אבי חי?"והאב החי מתגלה כסובל ומתאבל על מות בנו יוסף וחרד לגורל בנו הצעיר בנימין.

      המילים מוות וחיים נשזרות שוב ושוב בפסוקי הפרשה באופן דרמטי ומרגש, יהודה – החרד לגורל אביו ומפחד להורידו יגון שאולה אם לא ישוב בנימין לביתו מספר ליוסף: " אדוני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת ויוותר הוא לבדו ואביו אהבו.... לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת..."
      יהודה מספר ליוסף- המת החי על מותו שלו ועל הקו הדק שמהלך אביו בין החיים למוות... מאז העלמותו של יוסף...-

      יוסף מתגלה כמת החי – "אני יוסף", ומיד הוא שואל על אביו "העוד אבי חי"? ושאלתו תמוהה היא הרי סיפר לו יהודה כי אביו חי מדוע הוא שואל זאת שוב? פרשן סיפורנו מבין את שאלתו של יוסף כתמיהה שלו " איך אפשר שלא מת מדאגתו עלי ... ". כלומר, כשאלת תמיהה איך אבי לא מת מרב דאגה?
      אני סבורה שיוסף שואל על איכות החיים של יעקב, האם הוא חי באמת או שהוא חי מת.... חי ללא חיים בתוכו כמו הרבה אבות שכולים. מרגש לקרוא את תגובת יעקב כאשר הבנים מספרים לו על הבן המת השב לחיים : " ותחי רוח יעקב ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות... " לקראת מותו מתעורר יעקב לחיים כדי לפגוש את בנו שהיה כמת כל השנים- חי ומחיה בני אדם..

      נקודת המפגש בין החיים למוות היא תמיד עוצמתית ומעוררת שאלות קיומיות. המוות הוא כמו פנס שמאיר על החיים ושואל על מהותם ומשמעותם ועל האיכות שלהם.

      האם מדובר בסוף עידן " הישראלי היפה", "החילוני היפה"

      בשבועיים האחרונים נפרדה החברה הישראלית משני אנשי תרבות חשובים ואהובים – אריק איינשטיין וספי ריבלין. המוות הותיר את הציבור הישראלי בשיחה חיה עם המת. בשבוע שחלף מאז מותם של איינשטיין וריבלין ניתן היה להבחין מבין אין סוף ההספדים, באלומת האור הנשפכת מבין המילים ומאירה ושואלת על משמעות החיים של החברה הישראלית בעידן הפוסט איינשטני.

      השאלה שנשאלה שוב ושוב הוא האם מדובר בסוף עידן "הישראלי היפה", "החילוני היפה", "הציוני היפה".
      מי ישוב וישיר לנו "עין גדי"... ו"הכניסיני...". ומבין השירים המושמעים שוב ושוב הוזמן אריק להיות המת החי הנצחי ... המת שנוסיף להיפגש עמו כדי להיפגש עם משהו בעצמנו.

      בקשה לשוב ולהיפגש

      מוטיב המת החי המקראי, האלתרמני, האיינשטני, הוא בקשה לשוב ולהיפגש. הוא הבקשה לא להיפרד באופן מוחלט אלא להשיב לחיים את מה שיכול להיות נצחי. במקרה של יוסף הנצחי היא האהבה המשפחתית השבה ומתגלה במלוא עוצמתה אחרי שנים של ניתוק.. במקרה של אינשטיין זו אולי השאיפה לתמימות המפוכחת שעלתה מבין מילותיו. ובמקרה של ספי ריבלין, זאת אהבת האדם האנושית והעמוקה שעלתה מבין צחוקם של ילדים ומבוגרים כאחד.
      שבת שלום

      ארגון בינה העוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי