ישיבות בני עקיבא לא מגדלות תלמידי חכמים

אפתח בגילוי נאות, בעבר שמשתי כראש ישיבה במרכז ישיבות בני עקיבא. אני אוהב ומחובר בכל נפשי אל הציונות הדתית וכואב עד מאוד את מצבה, מאמר זה הוא בבחינת "פצעי אוהב".

עוד בטרם יבש דיו ההספדים במלאות שלושים למותו של הרב אברהם צוקרמן, יצאה הנהלת מרכז ישיבות בני עקיבא בפרסום מאסיבי הכולל את שינוי השם, הצורה והלוגו. בעצם, כל האווירה סביב סמל מוכר וחשוב - שונתה. ברור הדבר כי מהלך כזה הוא פרי תכנון של משרדי פרסום ויועצים במשך חודשים, אולם פרסום זה פצע את ליבי, ולא את ליבי בלבד אלא של רבים וטובים. יש מה להעיר על הפרסום מכמה זוויות, אבל הדבר הכי מדאיב הוא לא מה שהיה בו, אלא מה שלא היה. היעדרה של מילה אחת בלט עד מאוד בכל הפרסום המרשים, ואני מתכוון למילה "תורה".

חינוך וערכים הם דברים נפלאים, צילומים טובים של תלמידים והורים לא יכולים להזיק, גם ריענון הלוגו נחוץ, אבל העיקר איננו. דומני שזה לא מקרי, כל מי שמעורה בחינוך הדתי לאומי יודע כי מרכז ישיבות בני עקיבא, נטשה את המגרש הביתי שלה, ונמצאת במעין תחרות בעיקר מול עצמה. על אף הגידול המספרי המרשים (בעיקר את מי שמתרשם מכמות) קיים תהליך זוחל של היעדר הנהגה רוחנית חזקה המתרחש מול ענינו המשתאות ואת תוצאותיו אין אנו יודעים.

בחלק ניכר מישיבות בני עקיבא אכן אין הבדל בין ישיבה לאולפנה, כך למשל "אם הישיבות - כפר הרוא"ה" נמסרה למוסדות "כפר פינס", גם הם הפעילו מסע פרסום שכלל שינוי שם ולוגו, והצליחו לגייס תלמידים לישיבת הרוא"ה אשר מבנה סדר היום שלה כמו גם הכיוון הרוחני - מזכיר מאוד אולפנה. האם זה בהכרח רע? ימים יגידו, דבר אחד ברור "ישיבה" זה לא.

צאו וראו כמה שעות קודש בכלל וגמרא בפרט, יש בחלק ממה שמכונה "ישיבות תיכוניות", ואז נסו להסביר לי במה זה שונה מתיכון דתי. רמי"ם וראשי ישיבות ממרכז ישיבות בני עקיבא, אשר משקיעים את כל כוחם ואונם במוסדותיהם, יודעים היטב עד כמה הבעיה חמורה, עד כמה שעות הלימוד והחינוך צומצמו, והם תוהים בכל יום על ההבדל בינם לבין תיכון דתי. כל מי שמודע לעובדות, יודע כי גם בתיכונים הדתיים נעשית עבודה נפלאה עם הצלחות לא מבוטלות.

כאשר סבא זצ"ל הקים את הישיבה בכפר הרוא"ה ולימים את מרכז ישיבות בני עקיבא, הוא לא דמיין את המצב היום. הוא שאף לרומם, לדחוף קדימה מבפנים, באמצעות חיבור עמוק לנערים, אבל עם ידיעה ברורה מה הכיוון ומה היעד.

סבא למד בישיבות ברוסיה אצל גדולי עולם, ושאב בעיקר ממעייני הישועה של הרב חרל"פ, ומהתורה הכללית של מרן הרב זצ"ל. האם לא היו אז בעיות? בוודאי שהיו, בעיות מבפנים ובעיות מבחוץ, שאלות של זהות והגדרה ועוד כהנה, אבל כיוון הישיבות היה ברור.

המגמה היתה לרומם את תנועת "בני עקיבא" שסבא זצ"ל היה שותף מרכזי בהקמתה, לכיוון של קודש. לצערי, היום המגמה אחרת. טוב עשו מנהלי מרכז ישיבות בני עקיבא שפרסמו את האמת, יש בהחלט חינוך לערכים, גם השר פירון לשעבר ראש אולפנה במרכז ישיבות בני עקיבא יחתום על זה, אבל התורה נעדרת ואתם ההורים לא תמיד מודעים שהמציאות השתנתה.

כולנו משקיעם משאבים אדירים בחינוך, נאמנים אנו לדרכו של אברהם אבינו "כי ידעתיו אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו". אנו מוותרים על הרבה מאוד דברים בשביל חינוך הילדים כי אנחנו יודעים מה חשוב באמת, בלי תורה אין משמעות לכלום, בלי יראת שמים התורה היא חיצונית, היא לא משפיעה על החיים ולא מרוממת אותם. למה התורה נעדרת בפרסום? למה המילה הזו לא מופיעה? למה אין הדגשה על גידול תלמידי חכמים? על פיתוח הנהגה רוחנית?התשובה בעיני ברורה: מרכז ישיבות בני עקיבא על שלוחותיה, חדלה לצערי להיות רלוונטית לגידול תלמידי חכמים, וכדאי שמישהו בהנהלה יתעורר ויעשה משהו בנידון.

בתהליך שנמשך כבר שנים, עברה הבכורה לישיבות אחרות. ישיבות רבות שאינן תחת ניהול הרשת, ואף מנכ"ל לא מכתיב להם את מספר השעות, התקציב וסדר היום (מהן ישיבות תיכוניות וישיבות קטנות לאומיות), מצליחות בשקט ובלי פרסום לעשות עבודה שקטה ומופלאה. העשייה החינוכית בבתי המדרש שלהם מרשימה, בני נוער לומדי תורה צעירים ובריאים, משקיעים את הזמן בסדר יום שדומה מאוד לסדר היום שהיה פעם בישיבות התיכונית, שגדלנו עליו וצמחנו איתו, יש בהן תורה ויש יראה ויש אווירה ויש קדושה וטהרה.

יש עוד הרבה לדון בחינוך ובמה שנעשה, עדיין, יכול להיות שאני טועה ויש שיקולים שאיני מודע להם. אדרבה, בזמן ריבוי אמצעי תקשורת, מן הראוי לפתוח במות חשובות לדיון חינוכי, שהרי כולנו מסכימים כי "הכל חינוך". אבל המיוחד לנו שאנו מבינים שבעצם "הכל תורה".


נכתב במוצאי שבת קודש פרשת ויגש