האחים של יוסף והאפרטהייד של מנדלה

האחים של יוסף והאפרטהייד של מנדלה

"נקמה היא חצי נחמה", כך אומר פתגם שבא לשקף את המניע של אנשים להשיב מנה אחת אפיים למי שפגע בהם. נקמה היא בדיוק מה שהיינו מצפים מיוסף, בפרשת "ויחי". הוא ידע את נחת זרועם של אחיו ששנאו אותו, השליכוהו לבור, מכרוהו לשיירת סוחרים כעבד, והגלו אותו מארצו, ממולדתו ומבית אביו החמים והנעים אל חשכת מצרים. מאז ירדו האחים מצרימה, היה יוסף מנוע מלקחת מהם את נקמתו, שכן לא רצה לצער את אביו, אולם עתה, משמת יעקב, נקרתה בפניו הזדמנות פז.

הוא יכול להתעמר בהם כחשקו, ואף להרעיבם למוות. אך יוסף אינו עושה כן. הוא מתעלה מעל רגשות הנקם, ובוחר בדרך הסליחה והפיוס. כאשר האחים המבוהלים פונים אליו ואומרים שאביו ציווה לפני מותו: "א?נ??א ש??א נ?א פ??ש??ע א?ח?יך? ו?ח?ט??את?ם כ??י ר?ע?ה ג?מ?לו?ך?...", עונה להם יוסף: "א?ל ת??יר?או? כ??י ה?ת?ח?ת א?ל?ה?ים א?נ?י?!" לא זו בלבד שיוסף מרגיע את חששם, הוא אף מבטיח להם: "א?נ?כ?י א?כ?ל?כ??ל א?ת?כ?ם ו?א?ת ט?פ??כ?ם ו?י?נ?ח?ם או?ת?ם ו?י?ד?ב??ר ע?ל ל?ב??ם".

מה העניק ליוסף את היכולת לסלוח לאחיו ולהתפייס עימם במקום להשיב להם רעה תחת רעה? אפשרות אחת היא שהוא ניחן בטוב לב ובמידות טובות. אולם מהדברים שהוא עצמו אמר לאחיו נראה שהיה גורם נוסף שהניע אותו. יוסף אומר: "א?ל ת??יר?או? כ??י ה?ת?ח?ת א?ל?ה?ים א?נ?י. ו?א?ת??ם ח?ש??ב?ת??ם ע?ל?י ר?ע?ה א?ל?ה?ים ח?ש??ב?ה? ל?ט?ב?ה ל?מ?ע?ן ע?ש??ה כ??י?ו?ם ה?ז??ה ל?ה?ח?י?ת ע?ם ר?ב". המילים: "ו?א?ת??ם ח?ש??ב?ת??ם ע?ל?י ר?ע?ה" מצביעות על כך שיוסף לא שכח ולא סלח סתם כך.

מה שהניע אותו היה צורת חשיבה אמונית לפיה ההשגחה העליונה היתה מעורבת בכל קורותיו, ולכן אין היגיון בכך שיאשים את אחיו במה שהתרחש. יצר הנקמנות בא ממקום של להט רגשי, אך יוסף אינו פועל מתוך רגשות עזים אלא על-פי תפיסה רציונאלית של אדם מאמין. הוא מבין שאחיו היו רק שליחים ביישומה של תכנית אלוהית, ולכן אם ייקח נקמתו מאחיו הוא יהיה דומה לכלב, שכאשר מכים אותו במקל, הוא מכלה את כל זעמו בנשיכת המקל

החשיבה של יוסף מתקדמת גם בצעד נוסף, ולשיטתו כאשר עבר אדם תקופה רעה ונחלץ ממנה, עליו לדעת לשים אותה מאחוריו, ולחשוב מה הדבר הנכון ביותר לעשות במצב החדש בו הוא נמצא. ליוסף היה ברור שלמען ההווה ולשם בניית העתיד הנכון ביותר, יש לנקוט בהבלגה ולחיות בשלום ובפיוס עם אחיו. בכך תיקן יוסף את חטאו של קין, שלא היה מסוגל להכיל את רגשותיו השליליים כלפי הבל ורצח אותו. התופעה של שנאת אחים המובילה לרצח, שהחלה בפרשה הפותחת של ספר "בראשית" עם קין, באה אל תיקונה בפרשה המסיימת, בה יוסף מעדיף להניח את הרגשות השליליים, ולהתפייס עם אחיו.

בימים אלה העולם נפרד מנלסון מנדלה, מנהיג שבנושא זה הלך בדרכו של יוסף. בהיותי בשליחות בדרום-אפריקה בשנות המעבר משלטון האפרטהייד לשלטון הדמוקרטי, הייתי עד לדאגה ולפחד הכבדים שהיו מנת חלקם של הלבנים שם באותה עת. הם חששו שביום שבו השחורים יתפסו את השלטון הם יחלו במסע נקמה נגד מי שהפלו אותם ושללו את זכויותיהם.

מנדלה, אותו זכיתי לפגוש לשיחה לבבית, ביצע מהלך מדהים, כאשר שלל את הטינה והנקמה, ופעל לקידומו של איחוד לאומי ופיוס. בהשראתו הוקמה "ועדת האמת והפיוס" שחקרה ותיעדה את עוולות המשטר הקודם, אפשרה לקורבנות לספר את סיפוריהם, ולמבצעי הפשעים להודות על אשמתם. הוועדה חננה את מי שהודו, העניקה פיצויים למי שסבלו, ותרמה רבות לפתיחת דף חדש מתוך הבנה שבמקום לבוא חשבון עם הפשעים שנעשו בעבר, עדיף להתרכז בבניה משותפת של העתיד.

ביום עשרה בטבת, שחל היום, אנו מציינים את תחילת המצור על ירושלים שהוביל לחורבן הבית הראשון בידי בבל, ואת יום הקדיש הכללי לנספים בחורבן האחרון, השואה. גם מאורעות אלה מעוררים באופן טבעי את הרצון לנקום. ואולם המסורת היהודית אינה עוסקת בנקמות. אמנם הפסוק בתהילים (קלז, ח) מתאר את תפילת הגולים: "ב??ת ב??ב?ל ה?ש???דו?ד?ה א?ש??ר?י ש??י?ש??ל??ם ל?ך? א?ת ג??מו?ל?ך? ש??ג??מ?ל?ת?? ל?נו?", אולם בפועל היהודים הגולים לא ניסו לנקום, אלא השאירו את הגמול לאלוהים.

גם אחרי השואה היו שרצו לבטא את הנקם בדרכים שונות, והיו אף קבוצות של נוקמים שתרגמו את רצון זה לפעולות מעשיות. אולם רוב החברה הישראלית העדיפה לזכור ולהנציח, לספר את הסיפור, אך בד בבד להתרכז בבניה של העתיד היהודי. המסורת היהודית מתעלת את רגשות הנקם והזעם לתפילה, ואת תחושות האבל והצער לאמירת "יתגדל ויתקדש שמיה רבה".