יעקב ויוסף מלמדים אותנו שהחיים עדיפים על אדמה

פרשת השבוע הנושאת את השם "ויחי" הביאה לנו סיפורי מוות וקבורה- יעקב מת במצרים אחרי שהוא ובניו ישבו שם על סיר הבשר "ואחזו בה ופרו בה מאד מאד", ערב מותו הוא מבקש להיקבר במקום ממנו נמלט כאשר היה רעב וכאשר חשש מנקמת אחיו. יוסף מארגן לו מסע לוויה מפואר המלווה בכל האליטה המצרית ובחיל פרשים רב כל כך עד שבני הארץ המבולבלים לא מבינים מדוע המצרים קוברים את גדולי האומה שלהם בכנען. רגע לפני מותו, מזכיר יעקב את מקום קבורתה של אהבתו הגדולה, רחל, אשר נקברה "בואך אפרתה", ליד מחסום 300 בבית לחם.

בסוף הפרשה הולך לעולמו גדול האומה, מנהיג מצרים הכל יכול, יוסף. האיש שהפך מאח קטן וחולמני בכנען לשליט כל יכול במצרים, האיש אשר ניהל את הכלכלה המצרית ביד רמה, הלאים את התבואה, הגדיר מחדש את הקשר בין הון לשלטון והפך את עצמו לשליט הבלתי מעורער של כלכלת המזרח הקדום. האיש הזה אשר כנען הייתה לו לבור מלא בעקרבים, ומצרים הייתה לו לגג רם, מבקש אחרי מותו להיקבר דווקא בכנען. בסוף הפרשה יחנטו אותו וישימו אותו בארון כראוי למנהיג מצרי. הרבה שנים אחר כך ידאג משה לקחת את עצמות יוסף עימו לארץ כנען ושנים רבות נוספות לאחר מכן, עם מות יהושע בן נון, יובא יוסף למנוחת עולמים בחלקת השדה אשר קנה יעקב בשכם מבני חמור.

מדרש תנחומא על פרשת ויחי מספר לנו על רבי יהודה הנשיא ורבי אלעזר שהיו מהלכים ליד טבריה וראו ארון של מת מחו"ל שבא להיקבר בארץ ישראל. רבי יהודה אומר לרבי אלעזר: "מה הועיל זה שיצאה נשמתו בחו"ל ובא להיקבר בארץ ישראל? בחייכם לא עליתם ותבואו ותטמאו את הארץ במיתתכם?".

בימים האחרונים, עולה שוב האפשרות, הפרגמאטית והמקובלת על רוב העם בישראל, לפתרון מדיני על בסיס שתי מדינות לשני עמים. בכל מתווה, ברור לכולנו שניאלץ לוותר על אחיזתנו במשולש המוות הקדוש של קברי יעקב- רחל- יוסף : חברון- בית לחם- שכם. וכרגיל, אנו שומעים דעות מוכרות שמזמרים את המזמור הקבוע - יהודים לא מוותרים על קברי אבות. מה היו אומרים על כך רחל, יעקב ויוסף? לדעתי התשובה ברורה: "ובחרת בחיים- כך אנחנו חיינו, בחרנו לברוח מסכנות ורעב אל החיים הנוחים בארצות הבטוחות והמשגשגות של ארם ומצרים". בארם בנה יעקב את האימפריה הכלכלית שלו ואת משפחתו הענפה שאנחנו בניה. במצרים בנה אותה יוסף.

אם הם, קל וחומר אנחנו, הציונים, שבחרנו חרף כל הקשיים הכלכליים והביטחוניים להישאר ולחיות כאן : עלינו להיאחז בחיים, כפי שעשו אבותינו ולא ללכת אחר המוות. מורשתם של גדולי דור אחרי מותם היא הדבר החשוב ולא מקום קבורתם. שהרי, עוד מעט וכבר לא נזכור היכן נקברו אלו שהלכו מאיתנו בשבועות האחרונים. לעומת זאת, לעולם שניסע במכונית הישנה אל תוך הלילה הרטוב מחשבותינו ינדדו אל אורי שרץ בשדה, אל זיכרונות ילדות של האזנה לאליפים בתסכית רדיו ולבית של פיסטוק שמחייך אלינו מעבר לגבעה. אולי לא נזכור את הכפר הקטן בוא נקבר נלסון מנדלה, אבל נזכור שכל בני האדם נולדו שווים ללא קשר לצבע עורם. תהי נשמתם של יעקב, יוסף, רחל, נלסון מנדלה, אריק איינשטיין, ספי ריבלין ואסתר שטרייט וורצל צרורה בצרור החיים!