הצייר שניצח את הנאצים

"אני רוצה לתת את חיי בשביל האמת הריאלית, אני מחפש משהו מעבר למציאות, כי המציאות היא לא האמת", כך נהג לומר הצייר ניצול השואה, אוזיאש הופשטטר, שהלך לעולמו ב1995 והותיר אחריו עיזבון אדיר מימדים - מעל 5000 ציורים.

סיפורו של הצייר, מקבל לאחרונה כמעט 20 שנה ממותו, נדבך נוסף בתערוכה חדשה שנפתחה באוקטובר האחרון, במכון "שם עולם", בכפר הרא"ה, תחת השם: "זה כל האדם". התערוכה מספרת את סיפור חייו המרתק של הצייר דרך אהבה מיוחדת, חברות אמיצה והתמודדות בימי השואה. כעת מוצגים כ-20 מיצירותיו שטרם הוצגו בעבר, המתחלקים לשלוש קטגוריות: המשפחה, היחיד והנפש הגלמודה, שהיא, לדבריו של הפושטטר, חלק מעולמו של כל ניצול שואה.

אוזיאש הופשטטר, נולד בפולין ובגיל צעיר עבר לאוסטריה עם הוריו, שם בגר. כשהחלה מלחמת העולם השנייה, נלקחו הוריו למחנה הריכוז "דכאו" ושם נרצחו באכזריות. באותה שנה נשא לאישה את אנה שלא הייתה יהודיה ולמרות זאת, כעבור שנתיים נעצרו בני הזוג על ידי הנאצים ונלקחו למחנות.

זוגתו נשלחה לעבודות כפייה ואוזיאש עצמו נשלח ל"מחנה גירס" שם החל לצייר לראשונה, כשרצה לבטא את עולמו ולהשאיר זיכרון כדבריו, "מהאנשים שכבר לא יהיו יותר". לאחר המלחמה הצליחו בני הזוג להתאחד בשנית והתגוררו בפולין עד לשנת 1958, אז עלו לישראל.

בשנים הראשונות לאחר עלייתו ארצה, הופשטטר עבד כשומר לילה ובשעות היום בתוך ביתו, שחציו היה תחת האדמה, היה מצייר כאשר התקשה להירדם. בוקר אחד בעודו עומד מול כן הציור, נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמדו זוג - יעקב ואירנה וודיסלבסקי בעצמם ניצולי שואה וחובבי אומנות ששמעו עליו מספר ימים קודם לכן והחליטו להגיע לביתו ולהתבונן ביצירותיו. לאחר חיטוט במאות הציורים שהיו מפוזרים בבית המוזנח והעלוב, רכשו בני הזוג מספר ציורים, אך לא לפני שהציעו להופשטטר ולאשתו שעמדה לצידו - הצעה שלא יכול היה לסרב לה, "בואו לגור בבית שברשותנו ובעד המגורים, תצייר לנו ציורים".

אוזיאש וזוגתו נענו ברצון, "וכך החלה ידידות מופלאה", אומרת אירנה, "בעלי יעקב והופשטטר היו משוחחים שעות על התבוננות האדם אל עצמו ועל סביבתו, אוזיאש היה צייר פילוסוף, בכל שנותיו באירופה היה אתאיסט אך בהגיעו לארץ החל להאמין בדרכו הספקנית, "במשהו עמוק שאי אפשר להסבירו'", מספרת אירנה ומוסיפה, "הופשטטר נהג לומר, 'העולם הזה הוא העולם הזה, והעולם הבא הוא העולם הבא, אני לא יודע עליו כלום, גם על העולם הזה אני עוד לא יודע, אני עדיין צריך להבין' ".

לאחר שעבר להתגורר בדירתם של משפחת וודיסלבסקי ברמת גן, החל הופשטטר לצייר בקצב מוגבר. "הוא היה כמו אבא שלנו", מספרת אירנה, "חביב ובעל רעיונות פילוסופיים. לא תמיד הצלחנו להבין אותו אבל מאד אהבנו אותו". זמן קצר לאחר המעבר ובשל הציורים הרבים שצייר עבורם, ערכו בני הזוג וודיסלבסקי בביתם שבאריאל, תערוכה מציוריו של הופשטטר וכישרונו הנדיר החל להתפרסם ברחבי הארץ. הדבר הגיע לידי ביטוי כאשר בשנת 1982 עיריית רמת-גן העניקה לו את התואר, "יקיר העיר".

הרב אברהם קריגר רבה של המכון "שם עולם" מספר כי התערוכה החדשה היא חלום עבורו. וזאת למרות שהצייר צייר גם ציורי עירום וגם כאלו שלא תמיד מתקבלים יפה בחברה ממנה הוא בא. "אנחנו עוסקים בשאלות של התמודדות בשואה ופחות בפן דתי או חילוני", מציין קריגר ומוסיף, "המכון פתוח ומקבל כל דבר שהוא אמיתי, אין דבר שהוא מחוץ לתחום, ואני כאדם פרטי לא יכול להחליט במה מתאים להתעסק ובמה לא, בגלל היותי אדם דתי".

גם בציורי העירום שצייר הופשטטר, קריגר בטוח שהצייר ניסה לשקף משהו שהוא מעבר לציור, דווקא בפרובוקטיביות הזו. "הוא היה בוודאי חושב, 'אמנם, אתם רואים עירום אך זה נתן לי את היכולת להסתכל כך, עמוק יותר ללב האדם, ללא הלבוש המזוייף', שהפריע לו לראות את האמת" מסביר הרב. ואכן בציוריו ניתן להבחין בדמויות בעלות נפח ועומק יוצאים מגדר הרגיל, "אני רוצה לתת את חיי בשביל האמת הריאלית, אני מחפש משהו מעבר למציאות, כי המציאות היא לא האמת", נהג לומר הופששטר לאירנה.

כשנפטר הופשטטר בשנת 1995 בגיל 90, הפכו הזוג וודיסלבסקי מחצית מביתם באריאל לבית זיכרון לסיפור השואה, אליו מגיעים מדי שנה מבקרים רבים. לדברי אירנה, "המסר שלנו במוזיאון שבנינו בבית, הוא לנקום את מות היהודים בשואה דרך עשייה. באמצעות הסיפורים שמאחורי כל מוצג אנחנו מדברים עם בני נוער, מרגישים את ההמשכיות וזה מעודד אותנו. הופשטטר עשה זאת בדרכו והציורים הם ההמשכיות שלו. אנו ממשיכים להטמיע את הזיכרון בדרך שלנו".

יעקב נפטר בשנה האחרונה תוך כדי בניית התערוכה וכאשר אירנה נזכרת בו ומדברת עליו, עולות הדמעות בעיניה. "הוא כל כך ציפה לראות את זה אך לא זכה". עוד פספוס עליו כועסת אירנה, "יעקב זכה בפרס על מפעל חיים מטעם 'יד ושם', אך הטקס התקיים חודש לאחר מותו. לא יכלו להקדים את זה קצת? הם ידעו שיעקב היה חולה מאוד", תוהה אירנה וקולה נשנק.

"הציורים שנמצאים פה" מציין הרב קריגר, "לא נועדו כדי שתהיה גלריה וזהו. הצייר, במקום לכתוב, צייר את ההגיגים שלו, את ההתלבטויות שלו. המטרה שלנו היא לקחת את רוח הציורים בסדנאות שאנו עושים עם נערים ונערות המגיעים לכאן בכל יום, ומנסים לצייר את הציור הנפשי של השואה כפי שהוא העביר לנו".