הלוואי ואלוקים ישלח בן הומו לאחד הרבנים

יום כיפור נגמר לפני שעות ספורות, והשנה החדשה נכנסה להילוך ראשון. תריסר החודשים שקדמו לה הוכנסו (בקלות בלתי נסבלת) לקטגוריית ההיסטוריה. מת אב ומת אלול ומת חומם, נאסף תשרי ומת עמם. הגחלת העמומה – התלקחה ובוערת. היה זה יום כיפור הקשה והמתיש שהיה לי בחיי.

לדף האינטרנט של מגזין דברים

בתפילת כל נדרי, כאשר אמר הציבור "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" נשברתי ולאחר הרבה זמן שלא בכיתי הדמעות החלו לנשור מעיני. בהתחלה דמעה אחת שניסיתי להעלים, ולאחריה עוד ועוד. עד שצרור הטישיו שהחזקתי בידיי הפך לספוג דמעות.

הטקסטים עצמם של התפילה הפכו בחלקם לבלתי רלוונטיים. כלום אלוקים באמת כועס עלי, על זה שאני כותב לך מדי פעם בשבת? האם "הרהור לב" הוא חטא? האם אנחנו באמת מתביישים בכל חטאנו? האם נסיעה למפגש עם חברים חילונים בשבת זה חטא? היכן השיח הכה מבורך בין האדם לאלוהיו?

לדף הפייסבוק של מגזין דברים

במהלך תפילת מוסף, דפדפתי לקריאת התורה של תפילת מנחה. מדובר באחד השיאים של היום הקדוש ושם קראתי בחיל ורעדה את הפסוקים שהחריבו את חיי:

"ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא.. ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה ... כי את כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותיטמא הארץ... כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם".

בדרך כלל פיתחתי שריון אטימות לפסוקים האלה, ובימי כיפור האחרונים הם פשוט עפו מעל ראשי לקיבינימט מבלי לחדור. אבל הפעם, במהלך תפילת מוסף שבה הצצתי בעומד לבוא, ניגבתי את המצח בייאוש וחשתי שאיני יכול עוד. הרגשתי רע, כאילו שאני עומד להתעלף. קמתי, קיפלתי את הטלית, הודעתי לבני המשפחה שאינני חש בטוב והלכתי לביתי.

עצם המעמד שקהילה שלמה קוראת ומאשרת באחד מרגעי השיא שלה את היותי ארור, מנודה, חוטא, טמא, בן מוות – בו אלוקים והקהילה מקיאים אותי החוצה – הוא נוראי. החלטתי שאינני מסוגל להיות במעמד המתסכל הזה. נמאס לי לבלוע את הרוק.

אחת הסיבות שבכיתי ב"כל נדרי" היא האכזבה מהחיים. נדפקנו יונתן. שנינו נדפקנו. אלוקים ברא אותנו חוטאים, ארורים, מנודים. כפי שאתה יודע, להיות הומו זה הרבה יותר מלשכב עם גברים. זה- זהות, מהות, ישות. זה חלק מהאופי, חלק ממי שאתה. והדיסוננס הנוראי הזה של חברה שלימה שלא מוכנה לקבל את מי שאתה באמת, וקוראת את נידוי ההומואים והכריתה מעמם, ברגעי ההתכנסות וההתעלות שלה – גורמת לי לחוסר אונים ולתסכול שקשה לתאר.

הו אלוקים, יש לי בקשה ממך: עשה למענך ולמען ברואיך, ושגר בן הומו לאחת ממשפחות הרבנים השולטות. אני רוצה שהנכד של הרבנים השולטים האלה יעמת אותם עם הנטיות המיניות שלו. הביטוי "נטיות מיניות" מחליא אותי. אני בז לו. מיניות כאמור, היא הרבה יותר מ"עם מי אתה שוכב". לא מדובר ב"נטיות". מדובר בהארד קור של הנפש.

בשעות שלאחר מכן קפצו אלי שני חברים טובים – דתל"שים בוגרי ישיבות הסדר מהסוג שאוכל בכיפור. יצאנו לטייל בשכונה בין בתי הכנסת והפארקים ודיברנו על אלוהים. הצצנו בתפילת נעילה והסתלקנו מהר. מאחל שיהיה לנו טוב. באמת.

איתמר