מזל שלא למדנו ממצרים איך להתנהג עם מסתננים

בכל שנה כשקראו בתורה בפרשת 'שמות' על העבדות של בני ישראל במצרים, הייתי תוהה כיצד אומה מפותחת ומתורבתת כמו המצרים יכלו להיות כל כך רעים ואכזריים. השבוע הזדמן לי לפגוש מצרי חביב ששרד מתקופת הפרעונים, והוא סיפר לי במונולוג ארוך מה עבר להם בראש, שם במצרים.

"חששנו מאוד מפני בני ישראל האלה", כך פתח אמנחותפ וסיפר. "בהתחלה הגיעו מעטים, רק קבוצה קטנה של שבעים איש. קיבלנו אותם בכבוד מלכים. ראש המשפחה שלהם, יעקב, אפילו התקבל לשיחה אישית עם המלך שלנו פרעה בכבודו ובעצמו, דבר שאזרחים מצרים טובים שמשלמים מיסים ומשרתים בצה"ל, צבא הגנה למצרים, לא מעזים אפילו לחלום עליו. הזרים האלה שהיגרו מארץ כנען בגלל הרעב התקבלו אצלנו, כאילו היו משלחת דיפלומטית. לא רק כבוד הם קיבלו, גם זכויות ותנאים יוצאים מן הכלל. פרעה אפשר להם להתיישב במיטב הארץ, בארץ גשן, ואפילו חילק להם משרות טובות במקומנו המצרים, כמו שרי מקנה לדוגמה.

היינו אז בתחילתה של תקופת הצנע. רעב כבד שרר בכל הארץ, כל האוכל נגמר, ואיתו תם גם כל הכסף. המקנה שלנו חוסל, ואחר כך נאלצנו למכור לשר האוצר יוסף גם את אדמותנו. נשארנו, כל אזרחי מצרים, אביונים וחסרי כל. הוכרחנו לעזוב את הנחלות שלנו, את נופי ילדותנו, ולהעביר את כולם לאוצר המדינה. בהמשך, יוסף עשה לנו טרנספר, והעביר אותנו מאחוזותינו אל הערים, שם הצטופפנו בהמונינו. לא היתה לנו כל ברירה, אם לא היינו משתפים פעולה עם התכנית הזו, היינו מתים ברעב.

ומה קרה עם בני ישראל באותו זמן? הם חיו בטוב ובנעימים בארץ גושן. יוסף כלכל את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף, כל אחד לפי צרכיו. זה היה מעצבן ביותר, ואל תשכח שבאופן עקרוני ממש לא אהבנו את העברים הללו, לאכול איתם היה מבחינתנו בגדר תועבה. בכלל, אנחנו לא אוהבים להתערבב עם זרים, ובמיוחד לא עם רועי צאן, שמעולם לא היו כוס התה שלנו.

בכל זאת התגברנו על עצמנו, בלענו כמה צפרדעים, וראינו איך הם מצליחים ועושים חייל, בשעה שאנחנו מקיזים דם ונאנקים ברעב. הפכנו לאומה של עניים, מזי רעב וחסרי כל, כשבאותה עת המסתננים הללו נאחזו בתוכנו במיטב הארץ והתרבו בקצב מסחרר.

הריבוי שלהם היה ממש על-טבעי. הם פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם. מה שהתחיל במשפחה אחת של שבעים פליטים הפך להיות עם שלם, המונה מאות אלפי בני אדם. הרגשנו את הסכנה הדמוגרפית במלוא עוצמתה, וידענו שזה רק עניין של זמן עד שהם ישתלטו על המרחבים הציבוריים שלנו, ישפיעו על התרבות והחינוך, ויתחילו לתבוע זכויות סוציאליות. תרחיש גרוע אף יותר דיבר על מה שעלול לקרות בעת מלחמה. כידוע לך, בכל עשור יש לנו איזו מלחמה עם שכננו, ומי ערב לנו שהם לא ייהפכו לגייס חמישי?

היתה לנו אפשרות להפעיל נגדם את כל העוצמה הצבאית שלנו ולחסל אותם. אחרי הכל הצבא שלנו היה החזק ביותר לא רק במזרח התיכון, אלא בכל העולם. אבל אנחנו לא נוהגים להרוג אזרחים. לכן המלך שלנו הסתפק בדרישה שהם יעשו קצת עבודות שחורות. ממילא הם טובים בעבודות כאלה, ומסוגלים לבצע עבודות שהאזרחים שלנו לא אוהבים במיוחד. הצרה היא שהצעד המתון הזה לא עבד.

גרוע מכך: ככל שהם עבדו יותר קשה, כך הם יתרבו יותר מהר. כדי להגן על עצמנו ועל עצמאותנו לא נותרה לנו ברירה, והמלך שלנו נאלץ להוציא צו לצמצום הריבוי הטבעי. הוא לא רצה באמת להרוג חפים מפשע, אלא רק לעצור את ילודת הבנים, כדי לרסן את השד הדמוגרפי, ולבלום את הסכנה מטיפוח מנהיגות עוינת ומסוכנת. אני מקווה שאתה מבין שאנחנו אומה הומאנית ומוסרית, סיים אמנחותפ את דבריו, פשוט היינו חייבים להגן על עצמנו".

ברגע הראשון רציתי לומר למצרי החביב שדבריו ממש נגעו לליבי, וכי אני מתמלא הזדהות ואף חמלה כלפי המצרים המסכנים, שנחרדו לראות את בני ישראל מתרבים בארצם. עמדתי לומר לו שאני יודע איך מרגישים כשפליטים ומסתננים למיניהם באים בגלים תופסים עבודות, שוכרים בתים ודירות ומשתלטים על המדינה.

כבר עמדתי להתנצל בפני אמנחותפ על כך שאבותינו צעקו ל-ה', ובגללנו הם קיבלו מכות. אבל אז נזכרתי שהם לא היו נחמדים כמו שהוא תיאר, והתעשתתי. "זה שפחדתם מאיתנו", כך אמרתי לו, "לא יכול להוות עילה להעביד אותנו בעבודת פרך, ולהפוך עבורנו את כל הארץ לכלא סגור. העובדה שנבהלתם מהריבוי העל-טבעי שלנו איננה מצדיקה בשום אופן הריגת תינוקות בלידתם או זריקתם ליאור. שום חשש ושום בעיה בעולם לא מצדיקה פתרונות אכזריים ולא אנושיים שכאלה.

בגלל זה", כך אמרתי לידידי אמנחותפ, "התורה מזכירה לנו שוב ושוב שעלינו להתייחס יפה לאחרים ולזכור: "כי גרים הייתם בארץ מצרים" (כג, ט). התורה יודעת עד כמה קל לגלוש מבעיות קשות לפתרונות אכזריים. היא לא אומרת לנו להתעלם מהבעיות. בוודאי שצריך להתמודד איתן, אבל היא דורשת מאתנו שבכל התמודדות נשקול גם את השיקול המוסרי. כל פיתרון צריך להביא בחשבון שמדובר בבני אדם ולנהוג בהתאם. אנחנו", כך אמרתי לאמנחותפ ההמום, "שואפים לא ללכת לפי השיטה המצרית שלכם - לגזור גזירות ולחטוף מכות.

הדרך היהודית היא לפתור בעיות ולשמור על צלם אנוש. אתם מוזמנים לבוא לבדוק אותנו, אבל תגיעו רק בטיסה, כי בדרך היבשה כבר הקמנו גדר והצבנו שלט "אין כניסה".