מונולוגים מהשביס

מרכז שטנר, גבעת שאול בירושלים. בניין ישן, לולא אנשים טובי לב, מעולם לא הייתי מעלה על דעתי כי הדלתות הכבדות והרחבות אי שם בצד, הן מעלית שתוביל אותי לקומה שלישית, לתיאטרון אספקלריא. אבל מה לא עושים בשביל קצת תרבות? נכנסתי למקום שאמור להיות למעשה "לובי". רק שחקנים צדיקים יסכימו לעבוד שם. שולחן בית ספר קטן עם קופסה קטנה בה שוכנים כרטיסים, שתי ספות ישנות ומספר כסאות מאוכלסים בנשים שישבו והמתינו. אולם ההצגה יהווה עונש לקלסטרופוביה. כסאות פשוטים, חלקם מתנדנדים ממש, ואני תהיתי האם מדרגות העץ הרעועות והרחבות, יצליחו לשאת את כובד משקלי.

תחושת המקום הותירה בי הרבה פסימיות ביחס להצגה שטרם החלה, הצגת פלייבק בנות. מתוך מטרה לקדם ולהעצים את מעמד הנשים בכלל ומהמגזר הדתי בפרט, מציג התיאטרון הדתי יהודי, "אספקלריא", את קבוצות הנשים, "בבואה" ו"פרלקסה", בהן מופיעות שחקניות בלבד. הפעם אני פוגשת את "בבואה", כשמה כן היא, משקפת. רבע שעה לאחר שוך ההלם הראשוני, אני צופה באישה המספרת על חוויה מהדלקת נר חנוכה. ארבע השחקניות על הבמה, מתגודדות למעגל, 30 שניות והן מתפזרות.

בדקתיים הבאות יושבת הגברת מהקהל ובוהה בשחקניות. הבעות פניה מביעות סיפוק, הנה היא רואה את התרחשות על הדברים על הבמה. מוזיקת רקע רכה ונעימה מלווה את המערכון ואת המעבר לסצנה הבאה. לאחר שעה ורבע של מערכונים מרגשים, מצחיקים, עם הרבה מאוד נקודות חדשות למחשבה, הסתיימה ההצגה והנשים נותרו על מקומותיהן פעורות פה. המתנתי שהרוחות תירגענה והתיישבתי במעגל עם השחקניות. מסתבר, כי גם המנחה היא שחקנית בעצמה. בכל הצגה הן מתחלפות ביניהן.

סנדרה, מנחת אותו ערב, נוטלת את רשות הדיבור. שם הקבוצה גם נבחר על ידי בתה בת ה 15 וזכה ברוב קולות לתמיכתן של חברותיה לקבוצה. "היינו קבוצת בנות שלמדו תיאטרון. לא הכרנו זו את זו, לא חשבנו שאי פעם נעבוד פעם. פשוט הגענו לשנת המשך ללימוד פלייבק ובסוף הלימודים הבנו שיש כאן תשע בנות עם כימיה נדירה שחבל לפספס. קבענו להמשיך להיפגש לאחר סיום הלימודים והקבוצה פשוט התגבשה מאליה. רעות מובילת הרעיונות, נעמה, סנדרה, בת חן, אתאל, תמר, אלינור, רות פרנק ואורנה. תשע שחקניות שהקימו את הקבוצה, ומתחלקות ביניהן בהצגות. כל הצגה מורכבת מארבע שחקניות ומנחה.

פלייבק היא שיטת משחק שבה השחקניות אינן מגיעות להופעה עם הצגה מוכנה - ההצגה נוצרת בזמן אמת על הבמה - לפי הקהל ובשבילו .אישה מהקהל מספרת סיפור, והשחקניות משקפות לה אותו באלתור מיידי על הבמה, מתמקדות ברגש, מציעות סוף שונה, מחדדות זוויות שונות, מאירות את הצדדים המצחיקים ולפעמים גם מצליחות לתת איזו עצה להמשך. הכימיה המצוינת בין השחקניות מאפשרת להן להבין זו את זו, הן יודעות מי טובה יותר באיזה תפקיד ואם יש אחת שטובה בתור הסבתא הפולניה, אז בכל סיפור שיש סבתא פולניה, התפקיד ילך אליה כמעט אוטומטית.

הן לא נכנסות האחת בדברי חברה, הן מתואמות, הן שולפות ומתחברות בצורה מדהימה ויוצאת דופן על הבמה, כאילו שהתכוננו להצגה הזו במלוא המרץ. מבחינתי, אומרת בת חן, "ההצגה האמיתית מתרחשת בזמן שהאישה מספרת את סיפורה. אין זה הזמן לשבת ולנוח מהמערכון הקודם, אלא להתחבר אליה ישירות לתוך הלב ולהבין אותה, כדי לדעת לשקף אותה הכי טוב שיכול להיות". "אנחנו לומדות להקשיב ללב, זו האמת", מציינת סנדרה.

מאוד מסקרן להגיע מלכתחילה להצגה המיועדת לנשים בלבד. המציגות עצמן כולן דתיות, אך קהל היעד שלהן אינו בהכרח תחת אותו הז'אנר. פה אחד הן מסכימות, כי בהצגה לנשים בלבד נוצרת אינטימיות יוצאת דופן. "הייחוד שלנו, פלייבק נשים המופיעות לנשים בלבד, הוא באינטימיות שנוצרת בין הנשים בקהל לבין השחקניות, וגם בינן לבין עצמן. הסביבה הנשית בלבד מקלה לפתוח סיפורים אישיים, וגם לצחוק יחד על הדברים שרק אנחנו מבינות". מסכמת רעות.

הילה די קאסטרו, מורה ושחקנית ב"אספקלריא", בנתה קבוצת אימפרוביזציה, כשהשחקניות כולן, מלבדה, דתיות. האימפרוביזציה יוצרת בעיקר קומדיה מטורפת. דמיינו אישה מהקהל יושבת על הבמה, בראשה שלוש מילים. השחקנית, על פי דרישת הקהל נמצאת כעת במסעדה, מתחילה לספר סיפור ובכל עצירה על האישה מהקהל לומר מילה אחת שבחרה. על השחקנית להמשיך עם המילה הזאת את הסיפור ולא משנה האם יש או אין קשר ביניהם.

די קאסטרו, שחקנית ותיקה, פגשה ב"אספקלריא" עולם מופלא אותו לא הכירה וקבוצת בנות בלבד הדליקה אותה למדי. "אי אפשר לכנות אותי פמיניסטית, אבל מקומה של האישה מאוד חשוב לי. אני חושבת שנשים מצחיקות זה אחד הדברים הכי יפים לצפות בהם ובקבוצת קהל נשים, התחושה מאוד חזקה. יש דברים שרק אנחנו מבינות ורק אותנו מצחיקים, מה לעשות".

העבודה עם עולם שלא הכרתי", אומרת די קאסטרו, "גרמה לי להבין שבסופו של דבר כולנו בני אדם שווים, עם אותן אהבות, עם אותם קשיים, רצונות ושאיפות. הדרך וההשקפה שונות, אבל המטרה שווה. גם כשפתאום אני מקבלת מהקהל מושג שאינני מבינה אותו מפני שאינני דוברת 'שפה דתית', אני זורמת וממשיכה להציג וגורמת לצחוק גדול הרבה יותר בקהל. אני גם לומדת עם הזמן ונהנית מאוד מהחיבור."

"בסך הכל מטרתנו על הבמה היא להביא למספרת מתנה ", מספרת די קסטרו, " הסתכלות חדשה ונעימה, לפעמים גם מרפאה, על חוויה שעברה. כשהיא יוצאת עם דמעות בעיניים - מהתרגשות, משמחה או פשוט מצחוק - אנו יודעות שעשינו מלאכתנו נאמנה, מסכמות בנות בבואה." צחוק משחרר ובריא זה אחד הדברים השווים ביותר בעיני הילה. "היכולת להתחבר באלתור לנפש של הקהל, היא אומנות מיוחדת ויוצרת סיפוק לכל הצדדים. זה דבר ממכר שלא הייתי מוותרת עליו לעולם".

התיאטרון היהודי ובית הספר למשחק, "אספקלריא", הוא אחד מתוך שלושה תיאטראות רפרטוארים בירושלים. חגי לובר, מנהל התיאטרון אומר לוואלה! יהדות כי "אנחנו מביאים תוכן ייחודי לקהל הדתי המבקש ללמוד משחק ולצרוך הצגות תיאטרון. אין עוד תיאטרון המשלב בשורותיו שחקנים שהם בוגריו. המטרה היא ללמד גברים ונשים בנפרד כפי שדורשת היהדות ובכך לאפשר לקהל הדתי ליהנות מתרבות תוך הקפדה על כללי הצניעות. ישנו ביקוש רב גם ללימודי המשחק וגם להצגות, רק חבל שעיריית ירושלים מניחה לאספקלריא להיות התיאטרון היחיד שאין לו מבנה מכובד עבור קהל האנשים הפוקד אותו"

תגובת עיירית ירושלים לדבריו של לובר: "תיאטרון "אספקלריא" אינו מוסד תרבות של העירייה, אלא מוסד תרבות עצמאי מוכר בירושלים, אשר מקבל תמיכה שוטפת גם מעיריית ירושלים. מצב מבנה התיאטרון מוכר לעירייה ואנו מנסים לסייע ככל יכולתנו, בין השאר ע"י ניסיונות "שידוך" של התיאטרון למוסדות אחרים בעלי מבנים בירושלים. העירייה תסייע במו"מ לכשיתקיים בין התיאטרון לבין מבנים אחרים בעיר. העירייה תמשיך לסייע "לאספקלריא" כמו לכל מוסדות התרבות בעיר.

קבוצת פרלקסה: 7/1, 28/1, 25/2, 11/3

קבוצת בבואה: 11/2, 25/3

'שעיר לעזאזל' בבימויו של בן ישראל לוין: 23/11, 18/1, 8/2

'קולות' בבימויו של יפים ריננברג: 25/1, 22/2, 22/3

לפרטים נוספים: באתר האינטרנט של התיאטרון