שי פירון אהב שסוגדים לו

לעיתים, מספיק שאומר שקוראים לי מוריה, והשומעים מאבדים שווי משקל. הגלגלים באחת מתחילים לעבוד, והעיניים סורקות אותי מלמעלה למטה: ספק בוחנות ספק תוהות, ובעיקר מבולבלות.

ואז מגיעה השאלה: "את מבית דתי?”

"כן"

-"חרדי?”

"לא ממש. קצת. במקור".

אני חוסכת מהם את הפירוט: כי לכי תסבירי לחילוני המצוי מה היא תנועת הנוער "עזרא": ההבדל בינה לבין "בני עקיבא", ומהם הורים מחסידות גור שהפכו ל"מזרוחניקים" עם מנטלית שנטועה עמוק בלב בני ברק.

למגזין האינטרנט "דברים"

כשאבי ז"ל נתן לי את שמי, הוא חשב על הר המוריה. בלעדיו, אי אפשר לנחש שפעם הייתי דתייה. ואולי באמת אף פעם לא הייתי. לא שאני מתלבשת חשוף חלילה, אלא שכיצור סתגלן אימצתי את כל הקודים של העולם החילוני, ואני שוחה בזרם. או כך לפחות אני מרגישה.

שנים רציתי לקצר את שמי למור. דמיינתי איך החיים יהפכו לפשוטים. אבל לא היה לי אומץ. רק כשטסתי לארה"ב אחרי השרות הלאומי (אבא לא הרשה לי לעשות צבא) קראתי לעצמי "מריה". כל כך פשוט היה להשמיט את ה- ו'. כשאבי שמע , הוא צלצל לאחותי ובקול שבור אמר "היא באמת חזרה בשאלה. זה אבוד".
לי, הוא לא אמר כלום.

ואז כמובן מגיעה השאלה המתבקשת:

-“ואוו, זה ממש מעניין. אז מתי החלטת שאין אלוהים?"

הניסיון לימד אותי להתייאש, ולמהר להעביר נושא. כי בעצם הייתי רוצה לצעוק: מה נראה לכם? שבגיל 16 יצאתי לחקור האם מוצא האדם מן הקוף? אז זהו שלא. הדבר העמוק ביותר שהטריד אותי היה איך ללבוש מכנסי ג'ינס מבלי להיתפס, איפה להסתיר את הביקיני השחור שקניתי מכספי הבייביסיטר, איך נראים חיי הזוהר של ילדי בית הספר החילוני השכן, ומה קורה למי שמדליק אור בשבת, אם כי ביני לביני תמיד ידעתי שכלום.

לדף הפייסבוק של מגזין "דברים"

התהיות המהותיות האלו, העסיקו אותי כשלמדתי באולפנת בני עקיבא "ישורון" בפתח תקווה, בראשותו של הרב שי פירון, היום שר החינוך. פירון, בעצמו חוזר בתשובה, נאלץ להתמודד עם כמות מרשימה של בנות סוררות שגופיה כתומה וחושפנית התאימה להן הרבה יותר מהסרט הכתום שנתבקשנו כולנו לענוד בתקופת טרום ההתנתקות ופינוי גוש קטיף.

"ישורון", לדאבונו של פירון, היה בית ספר ציבורי שסיפח אליו כל נערה "דתיה" בפתח תקווה. גם בנות שאצלן האמא מעשנת בשבת ורק האבא שומר מסורת, וגם כאלה שאת אחותן הגדולה הוא כבר העיף לבית ספר חילוני . כדי לשמור על שמו של בית הספר, פירון לא בחל בשום אמצעי להוקיע את אלו שיצאו ל'תרבות רעה': מעקבים ברחובות פתח תקווה, האזנות, ומשת"פיות מבפנים, היו רק חלק מתוכנית החומש.

בזיכרון הקולקטיבי הבית ספרי, זכורה אותה פעם שהרב רדף ברחוב אחר בת שבטנה בצבצה מעט, תוך שהוא צועק על האומללה "שלא תגיעי מחר לבית הספר". רק לאחר תחנוני אמא שלה, שהגיעה למחרת לבית הספר, התרצה פירון לאחר שהורה ש"תוריד הילוך מעתה ואילך”.


מהר מאוד הבנו, אני ויתר עזובות הקיר של השכבה, שאין צורך לחזור בתשובה כדי לחמוק מאיומי ה”אני פשוט אעיף אותך עכשיו, בשיחת טלפון אחת, לבית ספר חילוני, ושם יהיה לך טוב”. שהרי בנות סוררות ב"ישורון" לעולם יהיו, זאת ידע גם הרב. כל שצריך היה זה להשתדל שלא לבלוט, לעמוד יפה כל תפילת שמונה עשרה, גם אם את במחזור, וממש כואב לך, ולהפנים שיש דרך אחת בלבד: דרכו של פירון.

בזכרוני צרובה במיוחד אותה פגישת "אזהרה" עם הורי. אני זוכרת את אבי עוצר, מזועזע עד עמקי נשמתו, נוכח התמונה הענקית שהייתה תלויה בפתח האולפנה.

זה היה צילום של אחד מהמסעות למחנות ההשמדה בפולין. במרכזו עמד פירון: עיניו עצומות, גרונו ניחר משירה, ובידו גיטרה. סביבו מעגלים על מעגלים של עשרות נערות רוקדות, כולן עטופות מכף רגל ועד ראש בדגלי ישראל. מאחוריהן התנוסס שלט הכניסה למחנה אושוויץ- בירקנאו.

בלשכתו, איים פירון להעיף אותי . אבא לא מצמץ וענה "תעיף אותה, והיא הולכת ישר ל'בית יעקב'. שם לא שמעתי על אף נערה שחוזרת בשאלה". פירון בלע את העלבון, הפנים שאני נצר אבוד לשושלת גור ענפה ומכובדת, והשאיר אותי.

לא יכולתי לסבול את הסגידה הנשית-נערית הזו לגבר אחד, הסגידה לשי פירון. כעסתי על ההמוניות וההתרסה של הציונות הדתית נוסח הרב פירון שמשמעותה רמיסת כל דרך אחרת, ומההרקדות בימי שישי בהן מיקם עצמו פירון במרכז, כשהבנות מחוללות סביבו.

פחדתי מהעובדה שחצי מהמורות מתנחלות, שכל בית הספר נצבע בכתום כי אנחנו "בעד ארץ ישראל השלמה", ושיום הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל התקצר באורח פלא משנה לשנה. בעיקר סבלתי מתפילות הבוקר הארוכות. פחות מהמילים ויותר מתחושת המועקה, חוסר הברירה והבחירה שליוותה אותן.

הרבה שנים עברו מימי באולפנה. שי פירון שהיה ונשאר איש רב פעלים, הפך לשר החינוך ומנסה לעשות מהפכה בחינוך. אני הפכתי לחילונית 'למהדרין', נישאתי ויש לי בן. היום אני דווקא מתגעגעת, לא שונאת. מתגעגעת לבית ספר שיש בו רק בנות, לשבט בבני עקיבא, להתרגשות העצומה שלפני ליל הסדר, לקשט את הסוכה, מתגעגעת להכל.

ובעיקר אני מתגעגעת לנגינת ה"תניא" של אבא בשולחן שישי. פחות למילים ויותר לתחושה, תחושה של שייכות.

כתבו לנו למייל Judaismsupport@walla.net.il