המהפכן היהודי הכי גדול בעת החדשה

הרשו לי להניח שגם אם היינו עורכים היום סקר בדיזנגוף לגבי האישים המשפיעים ביותר ביהדות, הרמב"ם היה מוצא מקום מכובד מאוד בשלישיה הפותחת. וזה לא רק בגלל הביבליוגרפיה המרתקת שלו או היצירה הפילוסופית שהוא השאיר, אלא פשוט משום שהוא אכן אחד מעמודי התווך שעיצבו את היהדות. למרות 809 השנים שחלפו מאז פטירתו בכ' בטבת, נדמה שהאפקט של ספריו דומיננטי מתמיד. אין חלק בחלקי החיים שרבי משה, "הנשר הגדול", השאיר בלתי סלול.

החל ממודעות עצמית, אינטליגנציה רגשית ודחיית סיפוקים, עבור לתזונה בריאה, כושר גופני, רפואה מונעת, פילוסופיה, אסטרונומיה ומעבר לכל יצירת חייו: משנה תורה, ארבעה עשר ספרי ההלכה המקיפים את התורה מקצה לקצה, שהעומק הטמון שם במילים פשוטות העסיק את טובי המוחות לאורך הדורות שישבו לפצח את הקוד והקסם שהוא טמן בשורת אותיות קצרה.

אפשר היה לחשוב שמדובר באדם שלא יצא מכותלי בית המדרש, אבל הצצה קטנה לקורות חייו תספיק כדי לגלות שכבר כילד הוא נאלץ לברוח עם משפחתו מקורדובה הספרדית לעבר צפון אפריקה. גם שם הוא לא ליקק דבש, ורק כעבור מסעות רבים הגיע לקהיר העתיקה. צאלח א דין ששמע על הרופא האדיר שהגיע לשם, כמעט וכפה עליו לשרת אותו כרופאו האישי.

"תלמדו מהרמב"ם" פנה פעם הנשיא פרס לאברכים חרדים "הוא היה תלמיד חכם וגם רופא", אולם, מסתבר שעבור תלמיד חכם להיות הרופא האישי של אחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה אינו יותר מכורח מאולץ. באגרתו של הרמב"ם עצמו לרבי יוסף א'בן עקנין, הוא מצר על כך שנאלץ לשרת את המלך מספר שעות ביום, שעות בהן נבצר ממנו ללמוד תורה בבית המדרש.

בכלל, הרמב"ם התייחס לכל תחומי ההשכלה בזלזול ולא ראה בהן כל ערך עצמי. לדידו הן לא יותר מאשר "רקחות וטבחות", כלשונו, לחכמת העל – תורת ישראל. כל השאר הן לכל היותר משרתות את היכולת להבין טוב יותר את התורה. מי שפותח את ספרו "משנה תורה" בהלכות קידוש החודש, מגלה פרקים שלמים העוסקים באסטרונומיה טהורה. כך הוא מסביר את מולד הלבנה וניהול הלוח עברי.

גם בספרי ההלכה הוא מחדד את החיוב של ההתחככות היומיומית באינטלקטואל היהודי. כל אדם חייב ללמוד תורה, הוא כותב, "בין עני ובין עשיר, בין שלם בגופו ובין בעל יסורין, בין בחור ובין זקן... ביום ובלילה" ולמרות שהוא מנחה את האדם לדאוג בעצמו לפרנסתו, את אברכי הכוללים הוא מעלה על נס מיוחד ואף מקביל אותם לשבט לוי הפטורים מגיוס לצבא ומעבודה.

"ולא שבט לוי בלבד" הוא כותב לאחר תיאור מעמדם של הלוויים, הכולל פטור מצבא והימנעות ממסחר, "אלא כל איש ואיש מבאי עולם אשר נדבה רוחו אותו ... הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו ... ויזכה לו בעולם הזה בדבר המספיק לו"

הרמב"ם הנהיג לא רק את קהילתו, אלא גם במקומות מרוחקים. להם הוא העביר מסרים מפורטים וארוכים באמצעות אגרות, כשהמפורסמת שבהן היא "אגרת תימן" , האגרת נשלחה בשל העובדה שכוחות "אל מוג'אהדין" השייכים לכוחות השיעים הקיצונים ביקשו לכפות גזירות שמד על יהודי תימן, כשהם נעזרים במומר העונה לשם שמואל אבו אבוס.

מעבר לרוח הגבית שהעניק הרמב"ם ליהודי תימן, הוא חיזק אותם הלכתית ומנטלית. אם חלילה נוצר מצב בו לא תוכלו לקיים את המצוות, הוא כותב, העדיפו לנטוש את הרכוש והחברים לטובת מקום שיעניק לכם חירות דתית.

חלק ניכר בגישתו של הרמב"ם נובעת מהרציונליזם חסר הפשרות אותו הוא הוביל. לכל מגלי העתידות ההורוסקופים הוא מתייחס בבוז. עבורו הם לא מכשפים ועובדי אלילים בעלי כוחות טומאה אסורים, אלא פשוט חסרי כח ורמאים המנסים להפיל ברשתם פתיים. נדמה שביקורתו של הרמב"ם רלוונטית גם בתקופתנו, כשמקובלים מנכסים לעצמם כוחות מאגיים על חשבון כיסו המתרוקן של התמים התורן.

הוא גם ניסח וערך את שלושה עשר העיקרים עליהם מבוססת האמונה היהודית, הכוללים בין היתר אמונה באל אחד המנהיג את הבריאה, בתורה מן השמים, ובאמונה בביאת המשיח ותחיית המתים. אכן, גם לאחר 809 שנה בלעדיו קשה לתאר את העם היהודי ללא אישיותו של הרמב"ם, ואי אפשר בכלל לתאר את ארון הספרים שלנו ללא כתביו.