משה המנהיג לקח אחריות ושלנו עסוקים בתירוצים

הרעיון שמנהיג צריך לקבל על עצמו אחריות לכישלונות, ולהסיק מהם מסקנות, שייך בדרך כלל לחברות דמוקרטיות. בעולם הקדום לא ניתן היה להעלות זאת על הדעת, שכן השליט לא היה מחויב כלל לעמו. הוא לא נבחר על ידי הציבור, ולא נדרש לתת לו דיווח. לא היה מבקר מדינה שיבדוק את תפקודו, וגם התקשורת המשמשת, כידוע, ככלב השמירה של הדמוקרטיה, אינה נובחת בבמקומות בהם אין שלטון דמוקרטי. לעיקרון זה היה יוצא מן הכלל חשוב בתולדות האנושות: משה היה מנהיג יוצא מן הכלל.

מבחנו של מנהיג איננו בעת שהכול מתנהל על מי מנוחות. המבחן האמיתי הוא בעיתות צרה ומצוקה, בעת שהעם מלקק את פצעיו והמנהיג התגלה בחולשותיו. משה רבנו החל את דרכו הציבורית בכישלון צורב: הוא הגיע אל פרעה בסוף פרשת "שמות" שופע ביטחון ותבע ממנו :"שלח את עמי", אולם למרבה ההפתעה במקום שפרעה יצדיע ויכריז "כן המפקד", הוא סינן במצרית טיפוסית: למה "מי ה' אשר אשמע בקולו?!" פרעה אומר למשה ואהרן בלי להתבלבל: תפסיקו להפריע לעם לעבוד, ומיד מוריד פקודות להקשות על בני ישראל בעבודתם, כדי שלא יתעסקו בדברים בטלים.

בני ישראל המתוסכלים פורקים את זעמם על משה ואהרן, ומוחים שבמקום לתקן, רק הזיקו וקלקלו. בשלב הזה היינו מצפים ממשה, שיפעל כמו מנהיגים מוכרים רבים, יאמר להם שהם טועים, ויכחיש כל קשר בין פעולותיו לבין ההרעה במצב. מה מונע ממשה ללומר שפרעה ממילא תכנן להרע לישראל, ואין הדבר נובע מפנייתם אליו?! מה מפריע לו להאשים את קודמיו בכל המצב?! מי עוצר בעד משה מלהפריח הבטחות, שעכשיו קצת קשה, אבל תוך זמן קצר הכל ישתפר?!

אולם משה ככל הנראה הכיר בצדקת הטענות, ולא ענה דבר. הוא לקח על עצמו את האחריות למעשיו, והפנה את תחושות הכאב של העם אל ה' ששלח אותו.

יצוין שלפני שמשה קיבל על עצמו את המנהיגות הוא תהה לא רק האם הוא האדם המתאים, אלא גם האם העם יאמין לו, והאם ראוי עם ישראל להיגאל ממצרים. במעמד הקדשתו בסנה קיבל משה שני אותות, המטה שנהפך לנחש והיד שנהייתה מצורעת, ואלה נועדו לפי חז"ל לרמוז לו שהוא נחשב כמדבר לשון הרע על עם ישראל, שכן אין מקום לספקנות שלו לגבי העם. משה הפנים את המסר, ומרגע שקיבל על עצמו את התפקיד, הפך לשליח לכל דבר שכל רצונו להגן על עמו.

הגדרת משה כשליח מופיעה שוב ושוב במעמד ההקדשה שלו: "ו?ע?ת??ה ל?כ?ה ו?א?ש??ל?ח?ך? א?ל פ??ר?ע?ה... ו?ז?ה ל??ך? ה?או?ת כ??י א?נ?כ?י ש??ל?ח?ת??יך?... א?ל?ה?י א?בו?ת?יכ?ם ש??ל?ח?נ?י א?ל?יכ?ם... כ??ה ת?אמ?ר ל?ב?נ?י י?ש??ר?א?ל א?ה?י?ה ש??ל?ח?נ?י א?ל?יכ?ם: (שמות פרק ג). מילת המפתח בפרשיה זו היא המילה שליחות, ומשה מבין זאת היטב, ולכן הוא פונה ל-ה' בבקשה "ש??ל?ח נ?א ב??י?ד ת??ש??ל?ח" (פרק ד).

וכשלבסוף מקבל משה על עצמו את המשימה הוא מקבל אותה בתור שליח, בתור מי שמבטל את עצמו לגמרי למשימה. השליח, בניגוד למנהיגים מסוגים שונים, איננו בא לעשות קריירה, ואין כוונתו להרשים מישהו או לבנות לעצמו מעמד ציבורי. השליח יוצא לדרך בידיעה שהוא לא הנושא בעניין, והאינטרסים שלו אינם בעלי חשיבות. הוא יוצא לדרך מטעם המשלח בלבד, ומבטל את כל יישותו למען הצלחת שליחותו.

כך הופך משה להיות סניגורם של ישראל. הוא אינו רואה במנהיגותו שררה אלא עבדות. הוא מרגיש מחויב לעמו בכל ישותו, ולכן אינו יכול לקחת באדישות, בקרירות ובזחיחות הדעת את ההתחלה הצולעת של שליחותו. הוא אינו יודע את נפשו מרוב צער על הסבל שנגרם לעם, ומתוך אותו כאב ואותה תודעת אחריות הוא פונה אל ה' בקריאה: "ל?מ?ה ה?ר?ע?ת?ה ל?ע?ם ה?ז??ה ל?מ??ה ז??ה ש??ל?ח?ת??נ?י?!"

גם בהמשך דרכו גילה הרועה הנאמן של עם ישראל מסירות טוטאלית למען עמו, וכך לאחר חטא העגל הוא אומר למשלחו: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב). רמח"ל בספרו מסילת ישרים מציין את משה כדוגמה המושלמת של "הרועים האמיתים של ישראל... שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים".

הדוגמה המנוגדת למשה מופיעה לאורך כל פרשות מצרים שבספר 'שמות' בדמותו של פרעה. פרעה ועמו סופגים מכות איומות, העם סובל סבל קשה מנשוא, אולם הוא לרגע לא חושב לקחת אחריות, ולרגע לא מעלה על דעתו שעליו לשנות כיוון מתוך דאגה לטובת העם, או אולי פשוט להתפטר. הוא מעדיף להתחפר בעמדתו יותר ויותר.

השאלה עד כמה מנהיגי ציבור מוכנים לפעול כרועים אמיתיים למען הציבור, ובאיזו מידה הם נכונים לקבל אחריות אישית למחדלים, צצה וצפה בארצנו בזמן האחרון מכל כיוון. קבלת אחריות על כשלים בעת הסערה הגדולה שפקדה את הארץ לפני שבועיים, לקיחת אחריות על משגים בתחום הכלכלי של אנשים בכירים במשק הישראלי שכשלו, לקיחת אחריות של רב שהורשע בפלילים.

מכל כיוון ניתן לראות את הנטייה לברוח מאחריות במצבים קשים. משה המתייצב באומץ מול פרעה, ובעוז וענווה לפני ה', מציב בפנינו קריאת כיוון למנהיגות אמיתית.