השורשים של התפיסה שיש להקדים לשיחות שלום מחוות, נעוצים בתולדות האזור שלנו בימי הביניים. מאז התפשטות האסלאם במזרח התיכון והפיכת הים התיכון מאגם באמצע האמפריה הרומית לים המהווה גבול בין אמפריה מוסלמית לחופיה הדרומיים ואמפריה נוצרית, התנהלה מלחמה בין האמפריה הביזנטית הנוצרית לזו המוסלמית. במשך מאות שנים התנהלו קרבות באזורי הספר- נקודות המפגש בין שתי האמפריות ואוכלוסיותיהם. אך הג'יהד המוסלמי לא היה בלתי פוסק.
מדי פעם, כשזה נראה כדאי לאומה הערבית מסיבות כלכלכיות, פוליטיות או דמוגרפיות.התנהלו שיחות שלום בין הצדדים, או ליתר דיוק שיחות להפסקת אש ושלום מוגבל בזמן (הודנה). כשפלשו הצלבנים בסוף המאה ה 11 לאזור בכוח אמונה במלחמת מצווה שיש עמה כפרת עוונות המשיכו הצדדים לסכסוך בשיטה של מלחמות שביניהם הפרידו תקופות של שיחות שלום וכריתת חוזים. במשך 200 שנות ישיבתם של הצלבנים בארץ נכרתו 120 הסכמים כאלה שבאו לגשר על הבדלי שפה, תרבות ודת.
שיחות שלום של מוסלמים עם נוצרים תמיד החלו עם חילופי שבויים. הדרך המקובלת לפנות ולבקש הפסקת אש וכריתת חוזה הייתה להביא לשליט שבויים כמחווה של רצון טוב יחד עם מתנות כגון סוסים, זהב וכדומה.
במקרה זה היו הבדלים בין הצדדים שנבעו מהבדלי תרבות: הצד המזרחי חשב שיש להביא מתנות כפתיחה למשא ומתן והצד הנותן הוא מבקש השלום שהוא בדרך כלל הצד הנחות ואילו במערב היו אמנם מתנות דיפלומטיות כפתיחה, אך מחווה של נתינת מתנות באה מהשליט אל הכפוף לו כסמל לעליונותו וניתנו בסוף תהליך המשא ומתן. כדי לנהל שיחות שלום למדו הצדדים לגשר על פני הפערים התרבותיים כדי שהשפה הדיפלומטית תהיה נהירה לשני הצדדים.
אך בימי הביניים היה מקובל על כל הצדדים שחילופי שבויים הם סימטריים: רגלי תמורת רגלי, פרש תמורת פרש וכו'. כשלצד אחד היו פחות שבויים להציע הוא שילם כופר כדי לפדות את שבוייו. לכל איש ואשה היה מחיר בהתאם למעמדם הצבאי והחברתי וחילופי השבויים נחשבו בעיני המוסלמים לתירוץ המצדיק את הפסקת הלוחמה והסכמה לשלום מוגבל בשנים , חודשים וימים כדי להדגיש את זמניותו. במלים אחרות: המצב הרצוי והנכון היה מלחמת קודש וכשהיו תירוצים מתאימים ניתן להסכים לשלום. חילופי השבויים בין הביזנטים למוסלמים התנהלו פעמים רבות על נהר למוס בשטח הספר שבין האמפריות ותועדו בגאווה על ידי הכרוניקאים המוסלמים- מי ניהל את המו"מ, כמה שבויים היו וכיצד נערך טקס החילופין.
הצלבנים למדו נוהג זה מאויביהם המוסלמים ולמדו לראות בפדיון שבויים חלק מקדמי מחוזי שלום. גם להם היה נוח מבחינה אידיאולוגית להדגיש את הזמניות של החוזה והתאריך שנקבע מראש לתפוגתו. לקראת סוף התקופה הצלבנית, כשהייתה לממלוכים עליונות צבאית ברורה נאלצו הצלבנים להסכים למצב בו הם הביאו שבויים כמחווה לפתיחת שיחות שלום כשהשליט הממלוכי בייברס הוא הקובע את התנאים והם המתחננים להפסקת הלוחמה. שני הצדדים ראו במצב הזה- שבו נותנים שבויים כמחווה ללא תמורה ממשית מצב של השפלה וסימן של נחיתות.
אבל בכל מקרה היה מדובר בשבויי מלחמה או אזרחים שנפלו בשבי בשעת מצור על עיר וכיבושה.פושעים לא נכללו בקטגוריה הזו, ויש לראות ברעיון לקשר בין שיחות שלום לשחרור אסירים שנשפטו על רצח חידוש של התקופה שלנו בה נתפסים טרוריסטים הפוגעים באוכלוסיה אזרחית כגיבורים שנפלו בשבי.