השבוע דחה בית המשפט העליון את העתירה של המשפחות השכולות ושיחרר 26 אסירים פלסטינים, "אסירים עם דם על הידיים", המשוחררים ממש בדקות אלה של כתיבת המאמר. ובעוד האסירים פוסעים מאושרים אל משפחותיהם, הם שבים ומזכירים לנו כי לא אל החופש הם יוצאים כי אם אל מציאות כובלת וכואבת כאשר מנגד, פוסעות המשפחות השכולות אל הכותל- כואבים את השחרור ומחפשים במקום אחר, בבית הממשלה, תשובה שאולי תגאל אותם מהכאב שכנראה לא יגמר לעולם.
לא פשוט להשתחרר ולא פשוט לשחרר. הפנטזיה הזאת של לקום וללכת אל עבר האופק ולהתחיל מחדש, נקיים, אחרים, " פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת", "שלח, שלח את עמי"... איך באמת מתרחשת השתחררות מן העבדות? האם היא אפשרית בכלל?. הדבר כולו מעלה בי שאלות על המיתוס הגדול שלנו של שחרור מעבדות- מי בכלל השתחרר שם ומי כבל?
עיון מעמיק בפרשת השבוע, פרשת בא, רק מחריף את השאלות האלה ומבלבל אותנו עוד יותר. אם רצינו להאמין שיש טובים ורעים, עבדים וכובשים, עבריים מסכנים שרוצים להשתחרר ומצרים רעים שלא נותנים להם ללכת, באה פרשת בא ומסבכת את התמונה.
הפרשה שולחת את משה לבקש מפרעה לשחרר את העם, "עד מתי מענת לענות מפני, שלח את עמי ויעבדוני", תוך כדי שאלוהים עצמו כובל את ידי פרעה ומכביד את ליבו ולא מאפשר לו לשחרר "כי אני הכבדתי ליבו ואת לב עבדיו למען שיתי אתתי אלה בקרבו".
פרעה, אם כן, לא יכול לשחרר, גם אם הוא רוצה, הוא לא יכול. ויש לו סיבות טובות לרצות לשחרר: העם שלו מתחנן לפניו שישלח כבר את העבריים: "ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש, שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלוהים, הטרם תדע כי אבדה מצרים?".
תן להם כבר ללכת, מתחננים המצרים, הכיבוש גומר אותנו, את הארץ שלנו. הטרם תדע כי אבדה מצרים?" אבל השחרור המיוחל לא בא. עוד עשרת מכות על המצרים לחטוף, עוד הרבה דם, וחושך ואמהות שכולות יעברו עד שיעברו העבריים את ים סוף אל עבר המדבר הגדול. וכחוט השני בכל הפרשה חוזרת שוב ושוב האמירה : "ויחזק ה' את לב פרעה ולא אבה לשלחם ..". העבריים כבולים, המצרים כבולים, פרעה כבול גם כן ואינו יכול לשחרר ורק חוזק ידו של אלוהים יכולה להוציא מהמצרים הזה.. מהמקום הצר הזה... וכך גם נגמרת הפרשה - "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים".
אז מה בעצם קורה פה? מי באמת אחראי לפרשיה העצובה הזאת? אלוהים כובל ואלוהים גם משחרר? איך אפשר להבין מיתוס כזה? מה אפשר ללמוד ממנו באמת על שחרור, על חופש, על השתחררות מכבלים, על רוח האדם החופשית.
הרבה קולמוסים נשפכו על שאלת הבחירה החופשית בפרשה זו. אין כמעט פרשן שלא כתב על כך. ומעיון בפרשנויות השונות רואים שכדי להתמודד עם הקושי בשלילת הבחירה החופשית מפרעה מבחינים חלק מהפרשנים בין שלבים שונים וולטענתם ישנו שלב בו נגמרת הבחירה החופשית ומתחיל משהו אחר - הרגל, התמכרות , חוסר יכולת להשתנות .
וכך לדוגמא סובר הרמב"ם (בהלכות תשובה הוא מבהיר על סמך פרשת בא) יש רגע שלא יכול הרשע יותר לשוב מרשעתו ושם רק אלוהים יכול לגאול. אבל הרגע הזה בא אחרי הרבה מאד תחנות ביניים בהן עומד פרעה רק לפני עצמו, כפי שמבהיר הרמב"ן : "בחמש המכות הראשונות נענש פרעה רק עבור פשעו, והיה עוד יכול לשוב ולא שב ", כל חמשת המכות היו בעצם תחנות בהן יכול היה פרעה לשחרר ולא שחרר.
השחרור המיוחל אם כן , של העבריים עבר דרך משא ומתן מתמשך , ארוך ומיגע שלא צלח ונגמר במכות וב"הכבדת לב", בבריחה ובנדודים במדבר ובעם עבדים אשר בדרך קשה מאוד צריך היה ללמוד איך להפוך לעם ולישב ארץ ולהלחם עליה, ולעזוב אותה ולשוב אליה, ולפגוש עם אחר ולפגוש שוב ושוב את הבקשה להשתחרר. נשמע מוכר? משא ומתן מתמשך? מכות? כובד לב?
אז מה? אז אין פנטזיות. יש צורך אמיתי של כל הצדדים להשתחרר. והלילה, בעודי כותבת שורות אלה, מתרחש שחרור של אסירים. האם הוא משחרר? האם הוא כובל? האם משהו באמת ישתנה? תשובות אין בפי, אבל אנחנו עומדים כרגע באחת תחנות הביניים והממשלה שלנו שבחרה במשא ומתן ובחרה לשחרר, ולהתמודד עם הכאב, והלב הכבד. יש פה בחירה ואני, בלב כבד ועם הרבה אהבה למשפחות השכולות - מכבדת אותה.