למה החילונים מפחדים מהיהדות?

אני לא יודע אם מי שמאמין לא מפחד. אבל כמו שזה נראה, מי שלא מאמין מפחד, ממי שמאמין. כי אין דרך אחרת להסביר את הבהלה שמתפשטת בחברה החילונית בזמן האחרון מכל דבר שמדיף ניחוח קל של יהדות.

ההתפלצות הרבתי החלה לפני כשנה עם פרסום הסקר המדובר של מכון גוטמן שממנו עלה ש-80 אחוז מהישראלים מאמינים באלוהים. מה יש לומר, ה' ישמור. מיד נחלצו אז כותבי טורים אתאיסטים ואגנוסטיקנים כדי לזעוק ולהגן על חלקת-היעדר-האלוהים הקטנה שלהם, שלמורת רוחם הולכת ומצטמצמת.

הבעתה הגיעה לשיאים מופרכים במיוחד בחנוכה האחרון עם ההתרעמות על הצבת חנוכיות מאחורי מגישות מהדורות החדשות של ערוץ 2 ו-10. ובסוף השבוע האחרון כבר היה זה מפגן רשמי של פוביה כשבעיתון "הארץ" הכריזו בחיל ורעדה ש"בשנים האחרונות מקבלת מערכת החינוך הממלכתית מנה גדושה של יהדות". רחמנא ליצלן.

שער "מוסף הארץ" בישר על כך ואני מצטט, מהעיתון, כן? לא מהפרוטוקולים של זקני ציון: "מערכת החינוך הממלכתית עוברת תהליך מהיר של חזרה בתשובה". ובכתבה עצמה, כתב פלסתר של שבעה עמודים, מקומם מאוד ולפרקים מתיש, הורים שונים ומשונים צווחו על כך שמעיזים לספר לילדיהם בבית הספר על הדלקת נרות שבת. אחרים התרעמו על כך שבכיתה ו' לימדו את ילדם, שומו שמיים! – על בר-מצווה.

ומנהלת בית ספר הפטירה בתרעומת ש"אי אפשר לדבר עם ילדים חילונים על קידוש כאילו זה משהו ברור מאיליו". ודברי הפלצות והבעתה לא מופיעים רק בציטוטים ומיוחסים למרואיינים, אלא גם מובעים כעמדת הכתבים המודאגים: “נשאלת השאלה: במדינה שיש בה כבר שלוש מערכות חינוך לציבור הדתי... מדוע צריכים תלמידי מערכת החינוך הממלכתית לספוג כל כך הרבה יידישקייט?”

אז יש לי תשובה בשבילכם כתבים רוגזים והורים שוצפים ומנהלים מוטרדים: יהדות היא תרבות, יהדות היא זהות, יהדות היא היסטוריה משותפת, הרבה לפני שהיא דת. והאמת היא שזו לא תשובה שלי, אלא של כמה חבר'ה אחרים שאני מקווה שהפאניקה שלכם לא גרמה לכם לשכוח – מתנועת ההשכלה, דרך סופרי דור התחייה ועד לעליות; ממנדלסון וגורדון דרך טשרניחובסקי וברנר ועד לקורצווייל ורטוש. פרשנויות שונות היו לכל אלה ואחרים למושג יהדות, אבל עבורם לא הייתה זו דת (לפחות לא רק) אלא בסיס קולקטיבי, מצע תרבותי משותף, כר פורה ליצירת שייכות, שמורכב מהתנ"ך ומחז"ל ומהרמב"ם, מהחגים ומהמנהגים ומהסמלים המשותפים שלנו.

אחת האמהות בכתבה – ולא המבריקה שבהן – מלינה כך: “מה זה התרבות שלנו? הקידוש? ביאליק הוא התרבות שלי". ועל כך נאמר: לשמוע ולא להאמין. מתרפקת על ביאליק כמותג חלול, כסלוגן שקל לנפנף בו. מעניין אם היא מכירה את ביאליק. ביאליק של ספר האגדה, ביאליק של המוסד "עונג שבת" באוהל שם בתל אביב. ביאליק של הלימודים בישיבת וולוז'ין, ויחסו אליה גם אחרי שעזב.

טוב, בל ניתמם: מובן לחלוטין על איזה מצע הנביט וצמח הפחד הזה. הרי היהדות כיום, כפי שהיא מצטיירת במפלגות הדתיות וברבנות הראשית, היא באמת לא משהו שהייתם רוצים לפגוש בסמטה חשוכה; גם לא תחת החופה או ליד הקבר הטרי. אבל גישה חילונית אטומה שכזו היא בדיוק מה שמשכפל את המצב הקיים. כי חלקים גדולים בציבור החילוני זנחו מזמן את השאיפה לכונן זהות יהודית שחורגת מגבולות הדת. הם הותירו אותה בידי עסקנים ומיסיונרים (שהחלק השולי בכתבה שמתייחס אליהם מוצדק בחלקו) וויתרו על כל ניסיון להפקיע את הבלעדיות והניכוס שיצרה האורתודוכסיה.

הרי היה זה טבנקין, המנהיג הרוחני של הקיבוץ המאוחד, שאמר ש”לא להרגיש את תשעה באב זוהי ברבריות”. ויודעים מה? מחפשים סמל חילוני יותר עדכני? היה זה המשורר נתן זך שאמר בראיון ל"מעריב" שמטריד אותו יותר מכל "חוסר הבסיס המשותף – הדת, ההיסטוריה, זכר ציון, הכותל המערבי והסמלים שעזרו לנו לתפוס את עצמנו כעם אחד שהצליח לעצב דמות יהודי מול הנצרות, כל אלה נעלמו".

אז עד שלא תכירו בכך שיידישקייט זה לא חזרה בתשובה, עד שלא תבינו שחנוכיות הן לא כפייה דתית אלא סממן של זהות, עד שלא תשכילו לכונן תרבות יהודית שמושתתת על ההיסטוריה המשותפת שלנו – היא תמשיך להיות מתופעלת בעיקר בידי גורמים קנאים ולהדיף ניחוח של חמין מצחין. ואתם תשמרו מרחק, תביטו בזלזול, תזדעזעו כשהילד לומד על קידוש, ורק מפעם לפעם תפגשו בפנים הכעורות שלה, כשתהיו חייבים לקבור כהלכה, לעשות ברית מילה או להתחתן כדת משה וישראל אייכלר.