הגיע הזמן לשפוך אור על מכת החושך, שכן מיקומה כמכה שלפני האחרונה מלמד שהיתה זו מכה קשה ביותר. ברם, עובדה זו מעוררת תמיהה, שכן בניגוד לכל שאר המכות, מכת החושך לא פגעה כלל מבחינה פיזית, לא באנשים, לא בתשתיות ולא בבעלי החיים. היא אפילו לא היתה מגרדת ומעצבנת כמו הכינים. מה באמת כל כך נורא בחושך?
דומני שעיקר העניין נעוץ בכך שחושך יוצר בדידות. האדם הוא יצור חברתי, והוא לא בנוי להיות בבידוד, כדברי חכמים: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג). דוגמה מאלפת לכך מופיעה בגמרא המספרת על רבי יוחנן, שכאשר חברו ותלמידו ריש לקיש נפטר, הוא לא היה מסוגל להחזיק מעמד בבדידותו, עד שנטרפה דעתו ומת (בבא מציעא פ"ד).
מכת החושך במצרים יצרה בידוד חברתי מוחלט, וניתקה כל אדם מסביבתו. היא כבלה את המצרים למקומם, וגרמה לכל אחד מהם להרהר עם עצמו על מעשיו. הפסוק מספר: "לא ראו איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו" (שמות י, כג). בעלי המוסר אמרו על כך שכאשר אין אדם רואה את חברו אף אדם לא מסוגל לקום. במילים שלנו: כאשר אנשים לא רואים זה את זה ממטר שום אדם ושום פרויקט לא יכולים להתרומם.
חברה תקינה מחייבת שכל אחד מחבריה יראה את הבעיות והמצוקות של האחרים, רק אז יכול כל אחד לקום מתחתיו, ויכולה להיות תקומה לחברה. בחושך לא רואים את מחירי הירקות בדוכנים, ולא את מחירי הדירות, לא את העניים המסתובבים בשווקים ולא את הצעירים הנשענים בדוחק על ההורים.
לאור הדברים האלה, אפשר להסביר מדוע התורה מציינת במכת החושך: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם", דבר שלא הודגש במכות אחרות, ומדוע נאמר שהיה אור ולא כתוב: "ולכל בני ישראל לא היה חושך", כפי שנאמר במכות קודמות מסוימות. נראה שבמילים הללו באה התורה להדגיש שאצל בני ישראל ראו גם ראו איש את אחיו, ובזכות הראיה הזו היתה הארת האור במושבותם.
כך צריך להתחיל "היום" היהודי: ההלכה קובעת שתחילת זמן אמירת קריאת שמע של שחרית הוא "משיכיר את חברו הרגיל עימו קצת ממרחק ד' אמות" (שולחן ערוך נח). אדם לא יכול להכיר בבורא עולם ולקבל עול מלכות שמים בלי להכיר את חברו. על בסיס רעיון זה הנהיג האר"י שלפני הנחת התפילין בשחרית יקבל האדם על עצמו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", על מנת שהיא תבוא לפני קבלת המצווה: "ואהבת את ה' אלוקיך".
כיום מתקשים בני אדם לראות זה את זה לא בגלל החושך אלא בגלל שיש עודף אור. התאורה החשמלית מאפשרת לאנשים להסתגר בביתם, לשהות עם עצמם ולראות רק את עצמם. אנחנו מתרגלים לראות את האחר מבעד למסכי המחשב, הטלוויזיה ואף הטלפון. בתקשורת האלקטרונית הראיה הישירה של הזולת על צרכיו ומצוקותיו, הולכת ונחשכת, הולכת ונחסכת.
כיום לא החושך והחסך מהווים את מקור הסכנה של התעלמות מראיית האחר, אלא השפע הקיים. חז"ל אומרים שהחושך במצרים היה בעל ממשות הניתנת למישוש ולמדידה. מה היה עוביו? שואלים חכמים, והם משיבים: כדינר זהב (שמו"ר יד, א). חכמים השתמשו במתכוון בתיאור ציורי זה של עובי החושך, כדי ללמד איזה חושך עלול להיגרם לחברה כתוצאה מהרדיפה אחרי הכסף והאינטרסים הכלכליים. ברגע שאנשים רואים כסף, הם לא רואים עוד איש את אחיו.
במצוות הפסח, שבאות מיד לאחר מכת החושך, יש דגש מיוחד במינו על כך שיש לאכול את הקורבן בחבורה, דבר שלא מצאנו בשום קורבן אחר. נראה שהתורה רצתה להדגיש בחגיגת הגאולה של עם ישראל את מרכיב היחד, ולגרום לכל אחד לקום ממקומו ולראות זה את זה. החובה לאכול את הפסח בחבורה מחייבת כל אחד להיחלץ מבדידותו, ומביאה לכך שאף לא יהודי אחד יישאר בחושך ובבדידות, אלא כל ישראל יראו איש את אחיו.