אתה רב אורתודוכסי. תלמיד חכם. למדת בטובות שבישיבות. הוסמכת לרבנות על ידי רבנים גדולים וחשובים. אתה מנהיג קהילה מפוארת, אורתודוכסית וכשרה עשרות בשנים. מאות ואלפים מטים אוזן למוצא פיך. שותים בצמא את דבריך. ואז, בוקר אחד אתה קם ומגלה שאתה כבר לא. שעכשיו אתה מחוץ לגדר. שהרבנות הראשית לישראל, הגוף שמייצג את הממסד הדתי של המדינה היהודית, לא מכיר בך יותר. זה מה שקרה לרב אבי וייס.
אחרי שנים ארוכות בהן כיהן כרב קהילה אורתודוכסית-מודרנית מרכזית בניו-יורק, ערך חופות והנפיק אישורים שונים שהיו מוכרים על ידי הממסד הרבני בארה"ב וישראל, החליטה יום אחד הרבנות הראשית שהוא כבר לא ראוי יותר. שאישור שלו על יהדותם של שני יהודים שביקשו להירשם לנישואין בישראל, אינו מוכר על ידי הרבנות הראשית לישראל.
למה? בגלל שמישהו ברבנות הראשית לישראל חשב שהוא לא מספיק אורתודוכסי, משום שפתח ישיבה לנשים ועוד מוכן לא עלינו, להסמיך אותן להורות הוראה ולכן יש להוציא אותו מחוץ לגדר.
המקרה של הרב וייס מטריד כמקרה בודד. אבל הוא מטריד הרבה יותר כתופעה וכמגמה. עד לאחרונה, גבולות הלגיטימציה היו ברורים. רבנים אורתודוכסיים בפנים. רבנים קונסרבטיביים ורפורמיים בחוץ. אבל בשנה האחרונה גם המשוואה הזו מופרת שוב ושוב.
המקרה הבולט, ואולי החמור אפילו יותר בהשלכותיו היה פסילת הגיורים שעשו בתי הדין לגיור שבראשות הרב דרוקמן. קם דיין חרדי, החליט שהמדיניות ההלכתית של הרב דרוקמן בנושא הגיור מקלה מדי בעיניו, ובאבחת החלטה שלל את הלגיטימציה של הגיורים. ובעצם את ההכרה בסמכותו של הרב דרוקמן לפסוק הלכה לפי הבנתנו ומצוות ליבו.
שלילת הלגיטימציה של הרב וייס כרב אורתודוכסי מצטרפת למגמה הזו. והמגמה המצטיירת היא חמורה. הרבנות הראשית לישראל, כמדיניות, מוציאה מחוץ לגדר הלגיטימציה שלה כל מי שלא מיישר איתה קו. בהרכבה הנוכחי הרבנות הראשית מאמצת מדיניות לפיה כל סטיה מקו פסיקה מחמיר או קו הלכתי מסוים, שאף אחד לא באמת יודע מראש מהו, יכולה להביא לשלילת הלגיטימציה של פוסק ושל רב ככזה.
המדיניות הזו אינה קבילה, לא מסורתית-הלכתית ולא מוסדית-מדינתית.
היהדות והפסיקה ההלכתית הן פלורליסטיות באופיין. ריבוי דעות, בגבולות שיח הלכתי ברורים, הם נשמת אפה. ממחלוקות רביי ורבה למחלוקות הרמב"ם והראב"ד, למחלוקות בעל ה"שולחן ערוך" והרמ"א ועד דורנו אנו. אי אפשר לו לבית המדרש ללא מחלוקת בפסיקת ההלכה. הוצאה אל מחוץ לגדר הלגיטימציה במסורת הזו היא נדירה. נדירה מאוד.
רק כופרים מובהקים, כמו "אחר" ואלו שבעקבותיו לא היו ברי פלוגתא לגיטימיים. לכן מדיניות לפיה כשפסיקת הלכה של רב לא מקובלת הוא מפסיק להיות רב לגיטימי, וסמכות הפסיקה, דה-פקטו, נשללת ממנו מנוגדת לאחד מהיסודות החשובים של קיום המסורת ההלכתית המחלוקת בהלכה.
כשמגמה לא יהודית כזו, פוגשת כוח מוסדי-מדינתי, היא מסוכנת שבעתיים. הרבנות הראשית לישראל, במהותה ומתוקף תפקידה הממלכתי צריכה להיות הרבנות של כל אזרחי ישראל. גם בהתנהלות היומיומית במתן שירותי הדת עליהם היא אמונה וגם במדיניות פסיקת ההלכה בה היא נוקטת.
הוצאה אל מחוץ לגדר ושלילת הסמכויות הרבניות של רבנים אורתודוכסיים-מודרניים. כאלו שאינם מתיישרים עם קו פסיקה חרדי מחמיר, ומבטאים, רחמנא לצלן, עמדות לגיטימיות לחלוטין אבל אחרות, היא בגידה ביעודה של הרבנות הראשית.
אם המגמה הזו תמשך, לא ירחק היום ורבני "בית הלל" למשל, או אפילו "רבני צהר", ימצאו את עצמם, בוקר אחד, מחוץ לגדר. אישוריהם לא אישורים וחופותיהם לא חופות. התוצאה האפשרית הינה אסון ליהדות האורתודוכסית ובעיקר אסון לרבנות הראשית. מרבנות ראשית לישראל היא תהפוך לרבנות ראשית לכמה חצרות רבנים. ובמקום לאחד את לבם של ישראל לפני אביהם שבשמים היא תהפוך לגורם מפלג ומפרד ופחות ופחות רלבנטי.
הפתרון הנקודתי לסוגיה הוא בשינוי המדיניות המדירה של הרבנות הראשית והפסקת פסילתם של רבנים שחושבים קצת אחרת. הפתרון המערכתי הוא בשינוי המודל הקיים ומתן ביטוי לקולות שונים בעם ישראל, באמצעות דמוקרטיזציה בתוך ושל הרבנות הראשית לישראל.
ד"ר שוקי פרידמן הינו מרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס" וראש פרויקט "דת ומדינה" בנאמני תורה ועבודה.
מעוניינים לכתוב למדור הדעות של וואלה! יהדות?
כנסו לכאן ושלחו לנו