ביום שישי האחרון דקר שיכור באכזריות תינוקת אריתראית ופצע אותה קשה. כל זה בצמוד לישיבה החילונית בשכונת נווה שאנן בתל אביב בה אנו עמלים יומם ולילה ללמוד, ללמד ולקיים תורת חיים, שהאדם במרכזה והפסוק: "אל תשלח ידך אל הנער" מהדהד בכל אחד מדפיה ומדרשיה. כאשר קראתי על המקרה באתרי החדשות חששתי מהרגע בו אגיע לתגובות, ציפיתי לתגובות של שנאה וגזענות בעקבות מוצאה של התינוקת. והנה התבדיתי, רוב התגובות אחלו לתינוקת החלמה מהירה, הזדהו עם כאב הוריה וגינו את המעשה בחומרה. עם ישראל חי!
איך זה מסתדר עם רצף הבדיחות הגזעניות הרצות ברשתות החברתיות בימים האחרונים אשר מציגות את המפגינים האפריקאים כגנבים ומפיצי מחלות? התשובה לכך קשורה קשר הדוק ללשון פרשת בשלח: בתחילת פרשתנו מתוארת רדיפת המצרים את ישראל כך: ו?י??ר?ד??פו? מ?צ?ר?י?ם א?ח?ר?יה?ם ו?י??ש???יגו? או?ת?ם, ומיד אח"כ: ו?י??ש??או? ב?נ?י י?ש??ר?א?ל א?ת ע?ינ?יה?ם ו?ה?נ??ה מ?צ?ר?י?ם | נ?ס?ע? א?ח?ר?יה?ם
מדוע בפסוק ט' מתוארים המצרים כרבים ירדפו, ישיגו ואילו בפסוק י' כיחיד- נסע אחריהם? הפסוק הראשון, מביט על ההתרחשות מהצד, הוא רואה את המצרים כאנשים , כל אחד מהם הוא אדם, בעל משפחה , עם רגשות ותקוות. הפסוק השני מסופר מהזווית של בני ישראל הנרדפים, במהומת המנוסה נדמים להם כל האנשים האלה כגוף אחד. יש סכנה גדולה בהפיכת הרבים לאחד. שאנחנו רואים קבוצה כאחד, קל לנו להגיד: "הם מביאים מחלות, הם כולם פושעים, אנסים, הלוואי ויטבעו בים על כל חילם ופרשם." או "הם כולם טפילים, לא עושים צבא, לא משלמים מיסים". או הם כולם טרוריסטים, פרימיטיביים, רוצחים. סמנו את המתאים לכם.
לעומת זאת, כאשר אנחנו רואים את העולם כפרטים אז כל אחד ואחד הוא עולם ומלואו, אנחנו יכולים לחמול עליו בסבלו ולהושיט לו יד בנפלו. כל אחד מאתנו ירחם על אדם כאשר יכיר את סיפורו האישי הכואב, תארו לכם כמה סיפורים אישיים מתחבאים להם בתוך ההמון הזה שנדמה לנו דרך מסך הטלוויזיה כאחד.
חשבו לרגע על משל כבשת הרש של נתן הנביא , מי הם הכבשים הרבים של האיש העשיר? אנחנו לא זוכרים אותם, אין להם כמעט משמעות בסיפור, אבל הכבשה האחת הזאת עם הסיפור האישי עם הקשר המיוחד אל הרש שמפיתו היא אוכלת ובחיקו היא שוכבת, אותה לא נשכח, עליה נרחם ולרוצחה לא נסלח, גם דוד לא.
חזרה לפרשה: לאחר שטובעים המצרים בים ובאות אמא אחר אמא בקהל השכולות המצרי, יוצאת מרים בשמחה, בתופים ובמחולות. אותה מרים אשר כמעט הפכה לאחות שכולה בעצמה בעקבות טביעה, לא שמחה על הצלת בני ישראל אלא על מפלת המצרים- "ש??ירו? ל?יהו?ה כ??י-ג?א?ה ג??א?ה, סו?ס ו?ר?כ?בו? ר?מ?ה ב?י??ם", מדוע לא הסתפקה בשמחה על הצלת עמה? מדוע שמחה דווקא במפלתם של רשעים? האם לא עברה בליבן של הנשים המחוללות מחשבה אחת על כל האחיות האמהות והבנות שאיבדו את עולמן בים סוף? אל מול השמחה של מרים וחברותיה המחוללות, מספר לנו רבי יוחנן במסכת סנהדרין מה קרה באותה שעה בדיוק במרום: "בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?"
למדנו במדרש רבה: " והאלוקים יבקש את הנרדף. אתה מוצא צדיק רודף צדיק, והאלוקים יבקש את הנרדף. צדיק רודף רשע, והאלוקים יבקש את הנרדף. .., לעולם הקדוש ברוך הוא תובע דמם של נרדפים מן הרודפים"
אצל ה' לא חשוב מי הרודף ומי הנרדף, הוא תמיד בצד של הנרדף. כאשר ישראל נרדפים הוא מכה באכזריות את המצרים, אך כאשר הגלגל מתהפך, והתמונה המתגלה לנגד עיניו היא של מצרים טובעים בים מצד אחד ובני ישראל והמלאכים חוגגים מהצד השני, מיד עובר ליבו להזדהות עם הצד המצרי הנרדף , הוא לא יכול לשמוח על מפלתו.
הנרדף נמצא במצוקה קיומית, כל כוחו ומחשבתו מרוכז בהישרדות , הוא לא יכול וגם לא צריך לראות את סבלו של הרודף בטח לא לזהות את האנשים שמרכיבים אותו. לכן, שישראל נרדפים, בצדק הם רואים את מצרים כאחד. כך גם תושבי דרום ת"א, הם אינם גזענים, הם נרדפים. על התשתיות שלהם, בעל כרחם, שמה המדינה את מלוא נטל הטיפול במהגרים , אף תושב בצפון העיר לא היה מסכים שבפארקים שמתחת לביתו ישנו כל לילה מאות אנשים מחוסרי כל, על כל המשתמע מכך.
לתושבי דרום העיר, כמו לבני ישראל הנרדפים , יש את הזכות המלאה לראות את המהגרים כאחד מאיים. אבל אתם , שיושבים מול מקלטי הטלויזיה וצופים במחאת המהגרים מרחוק, אתם אינכם נרדפים, אתם צריכים לראות בכל אחד ואחד מהאנשים הללו את כבשת הרש היחידה, ולהקשיב לקול התורה והמדרש- זכרו כי גרים היינו במצריים ולכן לעולם נבקש את הנרדף.
שבת שלום