פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מה עושים כשהילד מודיע: "אני חילוני"

      החברה החרדית השתנתה. בעבר טיפלו ביוצאים בשאלה ביד קשה והיום מלמדים עליהם זכות אך עדיין לא מקבלים אותם כמו שהם. חוסר היכולת לכבד את בן המשפחה כפי שהוא מביאה לאובדנות

      אילוסטרציה (מערכת וואלה! NEWS)
      (מערכת וואלה)

      ימי השבעה על שני הצעירים הדתלשי"ם ששמו קץ לחייהם בסוף השבוע האחרון עדיין לא הסתיימו, אולם השיח הציבורי ברשת החרדית תם וגווע. הידיעה על הצעירה החרדית שקפצה אל מותה עוררה בפורומים השונים כמה כותבים לחשבון נפש כל שהוא, שנתקל לעיתים בציניות מצד כותבים אחרים אשר טענו שדתלשי"ם בעצם כבר התאבדו רוחנית.

      התוצאות הטרגיות גורמות לזעזוע עמוק ולכאב בלב כל שומע מהמגזר החרדי. הפחד מהתמודדות אישית עם מצבים דומים ח"ו מחלחל, אולם הרוב פוטרים את עצמם ב'לי זה לא יקרה' ובחוסר עניין ורצון לעסוק בנושא. אין עניין לחוש את כאבו של האחר ולהתייסר בייסוריו ובטח שלא לעשות חשבון נפש של 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'.

      החברה החרדית עברה שינויים מרחיקי לכת בעשור האחרון. ואם בעבר טיפלו בסוררים ביד קשה, באלימות או בהחרמה, כיום מלמדים זכות על החוזרים בשאלה - בחייהם ובמותם. לא עוד אלימות ולא חרמות. מרבית המקרים מטופלים על ידי המשפחה בחמלה, מתייחסים אל התופעה כאל סוג של מחלת נפש, שהדרך להתמודד איתה היא באמצעות פסיכולוגים, פסיכיאטרים ותרופות. וכמובן באמצעות תפילות וברכות מרבנים וצדיקים.

      טקס השבעה של הנח"ל החרדי בגבעת התחמושת, מאי 2013 (נועם מושקוביץ)
      'אתה אמנם לא כמונו אבל אתה מוערך מאוד' (צילום: נועם מושקוביץ)

      הפרדוקס הוא שדווקא ההתנהגות הזו של "אוהבים אותך אבל אתה דפוק" גורמת לצעירים להרגיש אבודים לחלוטין.
      חוסר היכולת המוחלט לכבד את בן המשפחה כפי שהוא, לא ללעוג לו על הבגד שלובש, לא על נטיותיו ולא על אורחות חייו, גורם לתסכול עמוק בקרב הצעירים. השפיטה הבלתי פוסקת של התנהגותו של בן המשפחה בהתנשאות אופיינית של "אנחנו הטובים", "אנחנו החכמים והיודעים", "אנחנו 100 ואתה אפס", מביאה לתחושת האובדנות.

      לפני כ–27 שנים עמדתי בטקס ההשבעה שלי כלוחם גבעתי ברחבת הכותל. לא טרחתי להזמין את בני משפחתי לטקס, היות שכיבדתי את אורח חייהם החרדי וחשבתי שיקשה עליהם לחגוג עימי את הישגיי שלא תאמו את השקפת עולמם. לפתע גיליתי בקהל את כל בני המשפחה. הסתבר שהם קיבלו הזמנה בדואר משלישות הגדוד ועלו כולם מהצפון הרחוק לירושלים. התכבדו ובאו להשבעה של הבן החייל שעזב את הישיבה החרדית לטובת השירות בצה"ל. אינני יודע אם הורי הקדישו לכך מחשבה, או אם הבינו עד כמה מעשה זה היה חשוב. אולם הזיכרון של הרגע הזה לא מש. הבנתי שמכבדים את רצוני ואת אורחות חיי, לא בזים לי. הם בעצם אמרו לי: "אתה אמנם לא כמונו אבל אתה מוערך מאוד."

      נח קורמן (יח"צ)
      עו"ד נח קורמן

      אפשר בהחלט להבין את הקושי של ההורים ובני משפחה שלא מסוגלים להכיל את ילדיהם בכל מצב. אולם צריך להבין שזו הדרך היחידה שתאפשר הידברות וקירבה.

      בשנים האחרונות אני עוסק בענייני רווחה ובין היתר מנהל את עמותת 'בת מלך', המפעילה מקלטים לנשים דתיות נפגעות אלימות במשפחה וכן הוסטל לנערות בסיכון ממשפחות חרדיות. בתפקידי אני נחשף למקרים קיצוניים של נערות חרדיות בגילאי העשרה. למרבה הצער הכל מתחיל ונגמר ב'הערכה העצמית' של הנערה. הקושי של ההורים לכבד את התנהגותה של הנערה ולהכיל אותה, ובמקום זאת להשפיל ולזלזל בה, גורמים לה לאבד את 'ההערכה העצמית. נכון, בד"כ הצעירים המרדנים לא יראו שזה מפריע להם, אבל האמת שהזלזול בהם שורף את ליבם ומותיר אותו חלול ואדיש כמעט לכל דבר.

      התיקון כמובן חייב להיות בקבלה, בכיבוד דרכו של בן המשפחה גם אם דרכו אינה הדרך שהמשפחה מאמינה בה. מתוך כך מצליחים לבנות כבוד ואמון הדדיים והערך העצמי עולה. כך גם המודעות והמשמעות להשתייכות החברתית גוברת, וכך גם גובר הסיכוי לשמירה על הקודים המוסריים או החברתיים.

      בדרך זו אנו פועלים עם הנערות השוהות בהוסטל ועם בני משפחתן וב"ה אנו זוכים להציל את נפשות הנערות והוריהן. נכון,זה קשה מנשוא לבוא לומר לבת הסוררת שמתנהגת בטיפשות או גרוע מכך 'אני מכבד את הדרך שבחרת', ובמיוחד קשה להאמין באמירה הזו. אבל אם אנו רוצים לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה', חייבים ללמוד להכיל, לכבד ולדבר, ואז יש סיכוי.

      הכותב: עו"ד נח קורמן, בוגר ישיבות חרדיות. מנהל את עמותת "בת מלך" הפועלת למניעת אלימות במשפחה בציבור הדתי/ חרדי ומפעילה שני מקלטים לנשים מוכות והוסטל לנערות בסיכון