החוש התיאטרלי של אלוהים במעמד הר סיני

כל במאי יודע שחלק מהצלחת המופע תלוי בציפייה ורשימת ההכנות לקבלת התורה יוצרת אותה. אך אנו זוכרים איך הסתיים המעמד. אולי אנו לא זקוקים לכל האפקטים? אלא רק לדיבור הפשוט

נעם דן
(צילום: ShutterStock)

לפרשה הקרבה אל פיתחנו יש שני מוקדים, האחד ניהולי ופשוט ואחד חגיגי ומקודש- ובציר המקשר בין שני הרגעים- משה. אותו איש אשכולות שתפקידים רבים לו. הפרשה החשובה שבמרכזה מעמד הר סיני ומתן תורה נקראת דווקא על שמו של יתרו כהן מדיין. אדם זר, כהה עור, חבר טוב ללא ספק, המוקיר את עמנו ואת האלוהים שלנו- ובכל זאת לא "אחד משלנו". עם זאת הוא שוחר את טובתנו ובמיוחד את טובת משה חותנו.

בתחילת הפרשה יתרו מזהה את התמסרותו של משה לניהול עניני העם ומשכיל להבין שלמשה אין מושג איך לארגן את המציאות החדשה שלו. בסופו של יום הוא יקרוס מתשישות. מנהיג טוב חייב להאציל סמכויות, חייב להרפות מהאחיזה בכל תחומי החיים ולדעת לבטוח באחרים. מנהיג טוב זקוק למתווכים ולסוכני שינוי שיפיצו את רעיונותיו ויתרו מזהה את קשייו של משה ומסייע לו למנות תחתיו אנשים טובים, בני חיל שיוכלו לסייע לו במלאכת השיפוט וניהול עניני השעה. יתרו מבין את גודל התפקיד של משה ומציע לו דרך להתנהל בצורה מושכלת. למעשה- בפרשה הזו נולד מקצוע הייעוץ הארגוני ויתרו ללא ספק הוא היועץ הראשון בתרבותנו.

איש אשכולות שתפקידים רבים לו (צילום: ShutterStock)

המפגש של יתרו עם משה מוביל אותי לחשוב על צניעות, על היכולת להסתייע ולהכיר במגבלותנו. כולנו זקוקים לאנשים שיתבוננו מבחוץ על עולמנו ולו בכדי לסייע לנו לנווט בתוך המציאות. דברים שרואים משם לא רואים מכאן- לפעמים זה חסרון, בחלקה הראשון של פרשתנו- מדובר ביתרון של ממש. עד עכשיו ראינו כי משה יודע יפה יפה להתערב באירועים שהוא עד להם ולא יכול לעמוד מנגד. הפעם- משה מתגלה גם כאדם שמסוגל לסבול התערבות, הערות וביקורת. (אפילו מהחותן שלו) בניגוד למנהיגים שכולנו מכירים, הוא לא מתעקש להכריז שאיש לא ילמד אותו איך לנווט, להוביל ולנהל.

אלא שהפרשה מתקדמת לה ויתרו, כמו פיה טובה, שב אל ארצו ובני ישראל מתקדמים במסעם. שלושה חודשים לאחר יציאת מצרים יחנו בני ישראל במדבר סיני ויפגשו את אותו רגע קדום והיסטורי שבו על פי מסורתנו המקודשת, עמדו כל הנשמות של העם, בני ובנות כל הדורות, והקשיבו לדיברות שיסמנו את דרכנו המוסרית לעתיד לבוא. במעמד זה משה יעפיל אל הפסגה הגבוהה ביותר שבן תמותה יכול לה. אחרי שמשה הוכיח שהוא מתערב וגם מסוגל לסבול התערבות, להשמיע אבל גם להקשיב הוא לגמרי בשל לתפקיד כמתווך בין העם לאלוהיו ולהפך.

משה מתגלה גם כאדם שמסוגל לסבול התערבות, הערות וביקורת אפילו מהחותן שלו (צילום: ShutterStock)

לאלוהים יש חוש תיאטרלי מרשים, הוא מבין בריטואלים, בצורך האנושי כל כך ברגעים מעוררי השתאות ובמלאכת המחשבת של יצירת תודעה משותפת ולכן הוא הולך על הקונצפט הגרנדיוזי: רשימת ההכנות יוצרת ציפייה דרוכה- ימי התקדשות, כביסה ורחצה, הימנעות ממשכב וכמובן- הגבלת תחום ההר. יודע כל במאי טוב שחלק גדול מהצלחת המופע תלוי בציפייה המוקדמת שיצרת. ויש גם אפקטים. חייבים אפקטים! אחרי הכל מדובר באירוע עממי. הרי הם עם עבדים, רעבים לאטרקציות. הם לא צריכים טלויזיה חינוכית, הם מעכלים רק ריאלטי ופרסומות. חייבים להנגיש להם את הדברים, לשבות את ליבם. בשלב הבא ההר עשן כולו, הקולות רועמים, המתח באויר, לרגע נדמה שהר סיני הוא בעצם הר געש- ואז משה יורד אל העם ומדבר, הוא משרטט את תולדות הקשר בין העם לאלוהיו, ומשם עובר לרשימת החוקים שיהפכו אותנו למחוייבים למטרות משותפות, לתפיסת עולם אחת. זה יהיה הדבק שיחדד את השייכות שלנו. האם נהיה מסוגלים לו?

אבל העם, שנענה בראשונה לדרישה, שהתמסר לרשימת הפרוצדורות שקדמו למעמד, שהתבונן בחיל ורעדה בהר המעשן. משהו נסדק בו, דווקא אז, דווקא לקראת רגעי השיא יש פיק ברכיים.

ההר עשן כולו (צילום: רויטרס)

תמיד מצאתי את הרגע ההוא המתואר יפה כל כך, שבו כולנו עומדים ומתבוננים בקולות, כתיאור מעמד הסינסתזיה [עירוב חושים] הקהילתי המרגש ביותר שתואר אי פעם. אלא שאם נתעמק בו נגלה כי הוא מתהפך באחת. פתאום, זה לא מוצא חן בעיניהם. מוקדם להם מדי, גדול עליהם. הם רוצים לרדת מהבמה ולחזור להיות קהל צופים. הם זקוקים נואשות למוכר, ליומיומי. ואולי פשוט ההפקה הגרנדיוזית שהוכנה להם, עם כל הרעמים והברקים, לא שבתה את ליבם. בעצם הם מבקשים.. דברו פשוט.

כולנו נופלים לפעמים עם הנחות יסוד יהירות. מסתבר שאלוהים לא ממש מכיר את הקהל שלו, את העם שלו, ואולי גם משה לא ממש מבין לליבם. כל האפקטים שעטפו את הר סיני נועדו לקרב את העם אל התוכן שימסר ברגע השיא של המעמד אבל התוצאה הייתה הפוכה לגמרי. כולם התרחקו. נסוגו לאחור ומשם הדרך קצרה לעגל הזהב. משה לבדו נשאר בערפל אשר שם אלוהים.

כולנו זוכרים איך הסתיים המעמד הזה, של לוחות הברית היקרים מפז. שברים של כעס יוטחו בעוד ארבע פרשיות. והלוחות, מעשה אלוהים, יומרו בלוחות שניים. לוחות מעשי ידי משה ובכתב ידו, לוחות פשוטים יותר, לוחות של תיקון. אולי בעצם אנחנו לא זקוקים לכל הדרמות והאפקטים? ואולי גם אנחנו זקוקים לדיבור הפשוט?!

שבת של שלום.

נעם דן היא ראשת מכינת בינ"ה ע"ש לובה אליאב. ארגון בינ"ה העוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי

לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

התרעות פיקוד העורף

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully