פעמים רבות כשמדברים על השואה, עולה השאלה: איפה ה' היה? איך נתן לשואה להתרחש? אכן, פרשנים רבים ניסו לעסוק בכך. חלקם טענו כי התקופה החשוכה הזאת בהיסטוריית העם היהודי היא בעצם עונש של ה'. אחרים, כמוני, רואים את האסון ממקום אחר לגמרי מצדו של האדם.
הפרשנות המודרנית רואה בפרשיות הראשונות של ספר בראשית סיפור של נסיונות אלוהיים כביכול, שמטרתם ללמד את האנושות לקח מוסרי. הניסיון הראשון לחיים מושלמים בגן עדן נכשל. נכשל גם הניסיון לאפשר לאנושות, מחוץ לגן העדן, להגיע בכוחות עצמה להכרה באל היחיד ובהכרח שבחיים מוסריים לקיום החברה. האדם העדיף את היסוד החומרי החושני, הנמוך והביא על עצמו את המבול. לאחר המבול עם שיקום האנושות וקביעת סדרי-עולם חדשים ובכללם ההנחיות שניתנו לבני נוח חל הנסיון השלישי לאפשר לבני האדם קיום חברה, המושתתת על ערכי המוסר והרוח. גם הניסיון הזה לא עלה יפה. הניסיון המדובר הוא מגדל בבל.
אנשי דור ה?פ??ל?ג??ה ביקשו לפתח ולקדם את האנושות ללא הדרכה אלוהית. לשם זאת ביטלו את ערכו של היחיד ורתמו את כל הכוחות לעריצותה של החברה: הם התרכזו במקום אחד ובו הקימו מבנה מונומנטלי לריכוז שלטונם מתוך שמירת אחידות רעיונית ולשונית כך עברו על הציווי "פרו ורבו ומלאו את הארץ".
במקרה בבל, בחרו בני האדם לפתח ולחזק את כוחם מתוך יוהרה, יומרת יתר ועריצות. הם ראו את המדינה, את האומה ואת הטכנולוגיה, המושקעת בצבירת קניינים ובפיתוח הציוויליזציה, כתכלית לעצמה ולא כאמצעי לרווחת התושבים, שמאפשרת עליה רוחנית. השלטון רתם את האזרחים באופן טוטאלי לבניית מגדל, שראשו נראה כאילו הוא בשמים סמל לעצמה, להצלחה ולריכוזיות. ה' הגבוה מעל גבוה, ירד לראות את מעשיהם ובלשון המעטה לא שבע נחת מן המצב, שסופו מרידה בה' ושחיתות מוסרית מחמת ביטול ערך האדם הפרטי כצלם אלוהים. לכן פיזר ה' את אנשי דור הפלגה לכל עבר ובלל (או בלבל) את לשונותיהם. בניית המגדל נעצרה והעיר שסביבו נקראה על שם הבלילה (או הב??לבול): בבל. כך הושגה המטרה האלוהית המקורית הפצת בני האדם על פני כל הארץ.
ה' ניפץ את רדיפת הכבוד של הכלל, מנע את האחידות, את הריכוזיות הטוטליטארית, ואיפשר סובייקטיביות ודיפרנציאציה, אשר מהן מגוון הלשונות, הדעות, המאמצים והמאבקים. מגוון זה מקנה משמעות להוויה האנושית ומתוכו עתידה הייתה האמת התורנית להתברר בתהליכים דיאלקטיים ממושכים. צבעי הקשת מסמלים את הרבגוניות הזו, המבטיחה את התפתחות האנושות, והיא האות לכך, שהמגוון מציל את החיים עלי אדמות ממבול נוסף.
תיאורי שלשת הנסיונות הראשונים האלו באים להורות את ההשקפה המקראית, שעל-פיה מקורו של הרע אינו באלוהים אלא באדם, שהוענקה לו על ידי הבורא בחירה חופשית לנהל את העולם ולעשות טוב או רע, בעולם העשוי מחומר. האדם עלול לשגות, להתרשל, או להזיד מתוך עצלות, טיפשות, או רשעות, כשהוא נלכד ברשת תאוות כבוד ושררה, תאוות בצע או תאוות בשרים. אל לאדם להאשים את אלוהים על בחירותיו שלו. הרע קיים בעולם כדי להבחין ממנו את הטוב. זה הוא הטוב שבעולמות האפשריים. עולם ללא רוע וללא סבל הוא עולם ללא אתגר, ללא לקח וללא שכר, עולם ריק.
ממהלך ההיסטוריה האנושית עד לבחירה באברהם מתברר, כי האדם זקוק להכוונה אלוהית אל הטוב; בלעדיה יתקשה לזהותו, לשאוף להתמיד בו ולהצליח בזאת. לשם כך על-פי הפרשנות המודרנית נקט ה' אמצעי חדש: מינוי שליח מקרב בני האדם, אשר ידריך אותם בדרכי האל. שליח זה אינו אדם יחיד, אלא עם, שה' בחר בו למטרה זו. כאן מתחילה ההיסטוריה של אבות העם הזה, עם ישראל. על-פי הפרשנות המודרנית, המקרא מתאר ומסביר מכאן ואילך את מקומו של עם ישראל בחברה האנושית ואת שליחותו להחזיר אותה, במסע ארוך, אל גן העדן, אל קרבת אלוהים.
אולם גם לעם הזה, כמו לכל עם ומנהיגיו, יש בחירה חופשית. על נקודה זו עמד משה רבנו בסיכום נאומיו בספר דברים. הוא קבע שהמשימה של העם היא פשוטה וברורה : עליו לקבל עליו בבחירה את הברית ולקיים אותה, וכך יזכה בטו?ב, בברכה ובחיים. אחרת יבואו עליו רוע, קללה ומוות. לכאורה, זה הוא עניין של ברירה פשוטה בין שתי אפשרויות, שהוצגו עד כה במלואן, לא פעם ולא פעמיים במהלך הנאומים, וביכולת ריטורית מופלאה, כדי לשכנע את הנ?מענים ב??אמת, בממשות, שבכל אחת מהשתיים: הזיקה בין דרך התורה ובין חיים בעלי ערך, לעומת הזיקה בין סטייה מדרך התורה לבין מוות רוחני.
אולם התורה מפי משה יכולה רק להמליץ כדי שאפשר יהיה לגמול או להעניש. משה הפציר והאיץ בעם להאמין במשוואה הזו האמונה, או ה?עדרה, מכתיבות את ההתייחסות לדברים כפי שהוצגו ולקבל את המלצת התורה. אבל הפצרה זו נאמרת באופן הרה-משמעות: "ה?ע?ד?ת?י ב?כ?ם ה?י?ו?ם א?ת-ה?ש???מ?י?ם ו?א?ת-ה?א?ר?ץ ה?ח?י??ים ו?ה?מ??ו?ת נ?ת?ת??י ל?פ?נ?יך? ה?ב??ר?כ?ה ו?ה?ק??ל?ל?ה ו?ב?ח?ר?ת?? ב??ח?י??ים...". כלומר, על העם ועל כל אחד ואחד מבניו לבחור. ה' אינו יכול לאלץ את האדם ללכת בדרכיו. (אילו יכול היה, היה העניין פשוט באמת, ולא "לכאורה", שננקט לעיל אך חסר תועלת.) אפשר רק לחנך את האדם לכך וזו היא משימתו של עם ישראל: התחנכות ללכת בדרך ה' וחינוך שאר העמים לכך.
אכן, רוב הפרשנים, ובראשם הרלב"ג, מקבלים את הפסוק דלעיל כפשוטו וגורסים שהבחירה נתונה לאדם. הפרשנים ברובם סבורים, כי לפי ההשקפה המקראית והיהודית ניתנת לאדם בחירה חופשית ללכת בדרך ה' ומצוותיו, או בדרך אחרת. הדרך הראשונה פירושה חיים רוחניים אמיתיים, ערכיים ובעלי משמעות לפי התורה, והדרך השנייה היא דרך שרירות-הלב והתבונה האנושית, המסולפת על-ידי החושניות: הדרך ללכת אחרי היצרים ו"לעשות חיים", ופירושה מוות רוחני ומוסרי שבשחיתות ובעבודה זרה. כך מתמזג רעיון התשובה עם רעיון הבחירה. השניים תלויים זה בזה: בחירה בדרך הטובה פירושה תשובה חרטה על הליכה בדרך רעה ונטישת הדרך ההיא.
מדברינו עולה כי האשמת האל באירועי השואה היא טיפשות ורשעות. אלהים נתן לאדם לנהל בעצמו ובבחירתו את העולם. האדם נושא באחריות למעשיו ועליו להאשים רק את עצמו במעשי הרשע ולהתגאות במעשי החסד והצדק.