המקרה של אדם ורטה מלמד אותנו, מעל לכול, עד כמה בעייתית היא הזהות הישראלית. חשבו על מטופל היושב אצל פסיכולוג, וכל אימת שנדמה לו שאחד מנושאי "ליבת הקיום" (כהגדרתו של שי פירון), צץ ועולה, הוא קופץ ותופס את הפסיכולוג בגרונו:
"עד כאן דוקטור, על זה אסור לדבר!"
"אבל למה, למה אינך מעוניין לדבר על זה?"
"כי זה מסוכן, זה מסכן את הקיום שלי."
"לדבר על זה מסכן את הקיום שלך?"
"כן, עזוב, אתה לא תבין. אף אחד לא יכול להבין. אסור לי להתעסק בזה אם אני רוצה להמשיך לתפקד."
"אז בשביל מה אתה בכלל בא לטיפול, מה יוצא לך מזה?"
"וואלה דוקטור, אנ'לא יודע. ת'אמת נראה לי שהכריחו אותי לבוא לטיפול הזה. אני בכלל לא צריך אותו, בעולם כזה דפוק מי צריך טיפול בכלל?"
"ומי זה העולם הדפוק הזה?"
"שוב פעם אתה והרדיפות שלך? מה גם אתה אנטישמי? מה נהיה פה עם כולם שאפילו הפסיכולוג שלי נהיה פתאום אנטישמי? מה אתה לא רואה מה קורה? אתה לא רואה שכולם נגדנו?"
"ומה אתה מתכוון לעשות בעניין?"
"מה זה לא ברור? אני מתכוון להיות הכי חזק ככה שאף אחד לא יוכל להציק לי, ולעשות בכאילו אני מדבר עם האחרים, כדי שלא יאשימו אותי בזה שאני סכסכן."
"ומה יוצא לך מזה?"
"כל יום מעל לאדמה הוא יום טוב דוקטור. חוץ מזה הקדוש ברוך הוא יעמוד לעזרי כי אני מניח תפילין לפעמים ויוצא כנגד כל מי שמנסה לפגוע בו.. סליחה, בי.. אותו הדבר.."
וכו' וכו'.
אותו מטופל נמצא כבר 65 שנים על אותה הספה, והטיעונים אינם משתנים. כפי שמלמד אותנו הדיבר השלישי, ישנם דברים שאסור לנו לשאת לשווא. פעם מדובר היה בשם האל. היום מדובר בנציגיו עלי אדמות היהדות, השואה וצה"ל. עד כאן שי פירון ושני שלישים מעם ישראל. צבי פלג, מנכ"ל רשת אורט ומייצג הזרם הרפורמי בעמנו, רואה את הבעיה לא בנושאים עצמם, אלא באי יכולתם של התלמידים לעסוק בהם, עקב גילם הרך. אלה הם נושאים מורכבים ביותר, ורק אנשי מקצוע מיומנים יכולים לעסוק בהם במלוא הרצינות.
בואו נשאיר אם כן את העיסוק בצה"ל לקציניו, את העיסוק ביהדות לרבנים (ולביאליק בגרסת המורה לספרות של רשת אורט), ואת העיסוק בשואה לממשלת הליכוד. אנחנו צריכים לעסוק בנושאים חשובים בהרבה: חשבון, אנגלית, תנ"ך וכו'. אכן, עבודה רבה לפנינו, ומי אנחנו שנעסוק בנושאי ליבת קיומנו, שהוכתבו לנו עוד בהר סיני? אנו ממשיכים אפוא לפלס לנו דרך, ספינות נגד הזרם, חוזרים ונישאים בלי הפסקה אל תוך העבר.