מעשה העגל של אייל גולן

אין לי חמלה ולא זקוקה למשטרה כדי להבין שמשהו חריג מתרחש סביב אייל גולן, עגל הזהב. מי שבחרה להגיע להופעות לאחר שהדברים ידועים, בחרה לקרוא ל"חטא" במילה המרוככת "מעשה" אבל כאן אין מקום לחמלה

נעם דן
13/02/2014
אין תמונה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

שנות נעורי עברו עלי בבתי ספר ממלכתיים ובחברה "חילונית" ולמרות שהייתי מוקפת אנשים ספקנים, נבונים וידענים גדולים, חלק גדול מהמסורת היהודית עבר אלי ואל בני דורי ללא פילטרים של היסוס, וללא בדיקה מחודשת של הסיפורים המכוננים. כך הגעתי גם אני לגילי המופלג בלי לקרוא ביתר תשומת לב את פרקי פרשת "כי תשא" הנושאת בחובה את המטען האפל הקרוי "חטא העגל". איש מעולם לא סיפר לי את הסיפור כהווייתו ולכן הנחתי שחטא הוא חטא הוא חטא. רק בשנים האחרונות התחלתי לקרוא בפרשות ולגלות את הסיפורים ללא תיווך וללא שיפוט. מדובר בפרשה סבוכה שבמרכזה סיפור עגל הזהב. שישה פסוקים מתארים את מעשה העגל ומסכמים אותו בשם "חטא העגל". ומה יש בהם בעצם? האם אפשר לנסות לקרוא אותם בהבנה ובפחות שיפוטיות? האם אנחנו מסוגלים לקריאה נקייה של סיפור שכותרתו "חטא"?

רק 40 יום עברו מהרגע המכונן של מעמד הר סיני, חודשים ספורים אחרי צאת מצרים. אבל עם עבדים נשאר עם עבדים בתודעתו, זמן רב הרבה יותר. מרגע היציאה ממצרים מובילים את העם שלושה גורמים מרשימים: משה- נסיך מצרי, עמוד אש ועמוד ענן. גם במעמד הר סיני מופיע מיצג רב קולי מהפנט ובומבסטי- העם הזה מוקף בהנחיות ובהוראות הפעלה מדויקות ופתאום- משה נעלם. ארבעים יום וארבעים לילה אין מנהיג ובפרק כ"ד התיאור מאיים במיוחד:" ו?מ?ר?א?ה כ??בו?ד י?הו?ה, כ??א?ש? א?כ?ל?ת ב??ר?אש? ה?ה?ר, ל?ע?ינ?י, ב??נ?י י?ש??ר?א?ל. ו?י??ב?א מ?ש??ה ב??תו?ך? ה?ע?נ?ן, ו?י??ע?ל א?ל-ה?ה?ר; ו?י?ה?י מ?ש??ה, ב??ה?ר, א?ר?ב??ע?ים יו?ם, ו?א?ר?ב??ע?ים ל?י?ל?ה. "

אנחנו יודעים שמדובר בארבעים יום ולילה, התנ"ך מספר לנו את הדברים בדיעבד. לבני ישראל בזמן אמת לא הייתה טבלת ייאוש ולא היה ידע קודם והם מחכים למרגלות ההר המעשן והמעונן. הם מבוהלים ומודאגים. או סתם משועממים... הם מתקהלים ומתפזרים, משתעשעים ומתבטלים. הם שורפים את הזמן כמו מילואימניקים, לא מצב אידיאלי להכנה רוחנית. ואז לאט לאט מחלחלת החרדה, הרחש המטריד של אי הידיעה. עם הבלבול הזה ואובדן הדרך הזה הם ניגשים אל הסגן של משה - אחיו אהרון.

הר סיני(צילום: ShutterStock)

הם מתבוננים נכוחה במציאות ומפחדים שהמנהיג שלהם, הנציג שלהם (ובמידה מסוימת אף האלוהים שלהם) איננו בנמצא : א ו?י??ר?א ה?ע?ם, כ??י-ב?ש??ש? מ?ש??ה ל?ר?ד?ת מ?ן-ה?ה?ר; ו?י??ק??ה?ל ה?ע?ם ע?ל-א?ה?ר?ן, ו?י??אמ?רו? א?ל?יו קו?ם ע?ש??ה-ל?נו? א?ל?ה?ים א?ש??ר י?ל?כו? ל?פ?נ?ינו?--כ??י-ז?ה מ?ש??ה ה?א?יש? א?ש??ר ה?ע?ל?נו? מ?א?ר?ץ מ?צ?ר?י?ם, ל?א י?ד?ע?נו? מ?ה-ה?י?ה לו?. כמה דאגה ובלבול יש בפסוק הזה. כמה חוסר אונים. אבל בטח שלא כפיות טובה. ואם יש את מי להאשים על חוסר ההבנה כי משה אינו האלוהים כי אם שליחו- עלינו להפנות את האצבע המאשימה [אם יש צורך להאשים מישהו..] כלפי משה שלא השכיל לעשות את ההפרדה בינו ובין האלוהות.

וגם אם נניח שהעם טועה. מדוע אהרון לא ממהר לתקן אותם ולהעמיד אותם על טעותם? מדוע אינו ניגש להרגיע ולהשהות את הבקשה? מדוע הוא נעתר?

כנראה שזה משום שאין טעם לפגם בצורך שלהם. כנראה משום שגם אהרון מבין כי זה צורך אנושי וטבעי. הוא אינו מעמיד אותם במבחן שהוא מעבר לכוחם התודעתי- אבל הוא כן מבקש מהם שיביאו אליו את הדבר היקר להם מכל - את רכושם הפרטי, את התכשיטים : ב ו?י??אמ?ר א?ל?ה?ם, א?ה?ר?ן, פ??ר?קו? נ?ז?מ?י ה?ז??ה?ב, א?ש??ר ב??א?ז?נ?י נ?ש??יכ?ם ב??נ?יכ?ם ו?ב?נ?ת?יכ?ם; ו?ה?ב?יאו?, א?ל?י.

זו "התרומה הקהילתית", השותפות במשכן המדומיין תהיה של כולם. זו תפישה מבורכת ואין סיבה לגנות אותה. גו?י??ת?פ??ר?קו?, כ??ל-ה?ע?ם, א?ת-נ?ז?מ?י ה?ז??ה?ב, א?ש??ר ב??א?ז?נ?יה?ם; ו?י??ב?יאו?, א?ל-א?ה?ר?ן. ד ו?י??ק??ח מ?י??ד?ם, ו?י??צ?ר א?תו? ב??ח?ר?ט, ו?י??ע?ש??הו?, ע?ג?ל מ?ס??כ?ה; ו?י??אמ?רו?--א?ל??ה א?ל?ה?יך? י?ש??ר?א?ל, א?ש??ר ה?ע?לו?ך? מ?א?ר?ץ מ?צ?ר?י?ם.
כמה יפה ההיענות של הציבור, כמה מרשימה הנכונות שלו.

אהרון הוא שבוחר מה יהיה צלם האלוהים. לא העם. לעם יש צורך להצהיר כי אלה הם אלוהי ישראל, להעניק לעגל את אותו זיכרון משמעותי של הוצאתנו ממצרים, להרעיף עליו את המעשים הייחודיים האלה- דווקא כדי ליצור הלימה, ייחוד ויעוד. זה נכון, הם עדיין לא מונותאיסטים, הם עדיין לא מבינים את מהות האל האחד, הם דוברים את שפת אלילי מצרים וקשה להוציא את התרבות שלהם למדבר השומם הזה. גם משה, עמוד הענן ועמוד האש מגלמים עבורם כוחות בתוך מרחב אלילי. אז מה? זה חטאם?

אין תמונה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

ה ו?י??ר?א א?ה?ר?ן, ו?י??ב?ן מ?ז?ב??ח? ל?פ?נ?יו; ו?י??ק?ר?א א?ה?ר?ן ו?י??אמ?ר, ח?ג ל?יהו?ה מ?ח?ר. ו ו?י??ש??כ??ימו?, מ?מ??ח?ר?ת, ו?י??ע?לו? ע?ל?ת, ו?י??ג??ש?ו? ש??ל?מ?ים; ו?י??ש??ב ה?ע?ם ל?א?כ?ל ו?ש??תו?, ו?י??ק?מו? ל?צ?ח?ק. אהרון רואה בשמחתם ומכריז על יום חג לאלוהים. מהמקום הזה יתקיים יום של שמחה, יום של משתה, פסטיבל אמוני החוגג את שובה של השלווה, את שובו של האב המיטיב.

פרשנים קדמו לי וראו במעשה העגל צורך אנושי ולאו דווקא מעשה כפירה. אבן עזרא מבהיר כי הדבר נעשה לכבוד אלוהים ולא מתוך כוונת עבודה זרה והרמב"ן מציג את הצורך האנושי בכלי מתווך, אמצעי חלופי למשה המבושש לבוא וגם אהוד בנאי כותב בדיוק אין קץ על מצוקתו של העם בשירו "עגל הזהב".

ובכל זאת, בתודעתנו התרבותית התקבל הביטוי "חטא העגל" ולא "מעשה העגל". כל כך קל לנו לשפוט את המצוקה והיתמות ולא להתבונן במציאות נכוחה.

כשמשה יורד בזעם קדוש הוא ניגש לברר עם אהרון את פשר הדבר ואהרון עונה לו תשובה מעניינת " ו?י??אמ?ר א?ה?ר?ן, א?ל-י?ח?ר א?ף א?ד?נ?י; א?ת??ה י?ד?ע?ת?? א?ת-ה?ע?ם, כ??י ב?ר?ע הו?א." לא "כי רע הוא" אלא "ברע" במצוקה, בפחד, בחולשה. לי נדמה כי הציפייה למבט חומל ופחות שיפוטי הכרחית כאן. כדי לשפוט מישהו אנחנו צריכים להיות בטוחים שהחוקים נחקקו, שהדרך הותוותה. ואולי לא הוגן לשפוט עם עבדים שעדיין לא החליף את בגדיו ותפיסותיו.

ובאופק אחר של מעשים וחטאים- אבקש להתבונן בפרשת אייל גולן. הרבה דובר בפרשה המחרידה המלווה את השבועות האחרונים ואני שותקת כדי לא לשפוך דם, כדי לא להתלהם, כדי להקשיב רוב קשב ולא להזדרז לשפוט אבל מתוך קריאה בפשט, אותה קריאה שאני מבקשת לקרוא גם את התנ"ך המקודש לנו- אני רוצה להתבונן במעשים ובמילים שנרקמו סביב הפרשה.

דווקא כאן אין לי שום עניין בחמלה ואני לא זקוקה לאישור של המשטרה כדי להבין שמשהו חריג ומצמרר מתרחש סביב עגלי הזהב הללו. אני לא נזקקת לידיעה החותכת אם קטינות או בגירות היו הנערות, אם שוכנעו או התנדבו למלאכת ההרמון של משפחת גולן-ביטון. הדיון איננו במישור המשפטי אלא במישור הערכי, המוסרי והתרבותי שלנו. איזה אב, איזה בן, איזה בר נשמה מסוגל לנצל כך את מעמדו, את כוח השפעתו, את תהילתו המפוקפקת בכדי לענג את עצמו בכל האמצעים.

אני לא זקוקה להוכחה כי הוא אכן ידע אם הן קטינות או לא או אם הוא "זרם", בכדי להתעקש ולהכריז כי המעשים פסולים וכי הדרך נלוזה וכי אין הבדל מהותי בין בת 16 ל18 כדי לזהות מתי הדבר אינו ראוי. ציבור אינו זקוק לאישור פוליגרף כדי לבחור להוקיע התנהגות מסוימת. מי שבחר ובחרה להגיע להופעותיו של האיש לאחר שהדברים ידועים לנו- בחר לקרוא ל"חטא" במילה המרוככת "מעשה" אלא שכאן- אין מקום לחמלה. והקלות הבלתי נסבלת בה אנחנו מאפשרים להתנהגות הדוחה הזו להתקיים במחוזותינו ולהתפרנס מכספנו ולהשפיע על המסרים שמועברים לילדינו - מעידה על חולשה וקלקול עמוק. מעידה ש"העם ברע הוא". ואולי בעצם גם אנחנו עצמנו לא לגמרי יצאנו מאיזושהי מצרים ויש לנו עוד מדבר או שניים לעבור.

שבת של שלום.

נעם דן היא ראשת המכינה הקדם צבאית בינה ע"ש לובה אליאב

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully