כאשר בני זוג מקימים תא משפחתי משותף, נושא עמו כל אחד מהם מטען של השקפת עולם, ערכי חינוך, אמונה וגישה, שהתגבשו אצלו במשפחת המוצא ובחייו הבוגרים. כל אלו, אשר עשויים להיות דומים זה לזה במקרים מסוימים או לחילופין שונים זה מזה באופן מהותי, מאוחדים ומאוזנים במהלך החיים המשותפים לכדי נתיב אחד, במסגרתו מקבלים ההורים יחד החלטות חשובות, ובין היתר, מתקבלת ההחלטה ביחס לחינוך הילדים.
מטבע הדברים, פשרות רבות קטנות וגדולות - נעשות בנושא זה במסגרת המערכת הזוגית, זה לטובת השקפתו של זה, מכוח החיים המשותפים וההחלטות שיש לקבל במהלכם.
אולם, מה קורה כאשר בני הזוג נפרדים, ואינם חשים עוד מחוייבות לכבד האחד את עמדתו של השני ולמצוא נקודת איזון בין העמדות השונות? קשה יותר שאלה זו, במקרים בהם בני הזוג הפרודים מחזיקים מלכתחילה בהשקפות עולם שונות ביחס לגידול הילדים, או שכל אחד מהם בחר נתיב שונה בענין זה לאחר הפירוד, משאילוצי הפשרה ההדדית במערכת הזוגית הופכים רופפים יותר. במצבים אלה, עשוי אחד מהצדדים להשליט את עמדתו ודעותיו ביחס לילדים, באופן אשר חורה לבן הזוג הפרוד ומשפיע על חייו.
בהתאם לפסיקה ולדין בישראל, שני ההורים הינם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם, ולפיכך, על החלטות חשובות בחיי הילדים, ובכלל זאת בענייני חינוך, להתקבל בעצה אחת ועל דעת שני ההורים. בניגוד לדעה הרווחת, ל"הורה משמורן" אין עדיפות ביחס לקבלת החלטות מסוג זה, שכן החלטות ביחס לחינוך הילדים נותרות החלטות בתחום אפוטרופסותם על הילדים, ועל שני ההורים לקבלן יחדיו.
מחלוקות נוקבות בענייני חינוך עלולות להתעורר במצבים בהם ההורים אינם חולקים אותה השקפה דתית. לאחרונה דן ביהמ"ש לענייני משפחה במקרה בו נתגלעה מחלוקת בין הורים גרושים ביחס לחינוך הילדים, עת עתר האב להסיר מגבלה שהוטלה עליו במסגרת הסדרי הראיה עם הילדים, לשמור שבת שעה שהילדים שוהים עמו במהלך סוף השבוע.
ביהמ"ש מטבע הדברים לא יכול היה לקבוע דרכו של מי מן ההורים "נכונה" היא, שכן מדובר במחלוקת אידיאולוגית אשר ממילא אינה מונחת לפתחו. מטרת ביהמ"ש היתה לבדוק לעומק בנסיבות המקרה את טובת הילדים, דהיינו, האם טובת הילדים מחייבת אחידות בחינוכם, האם היא מאפשרת התנהלות שונה אצל כל אחד מן ההורים, וכן כיצד ניתן בפועל לבצע את כל אלה, מבלי ליצור קונפליקטים מזיקים בנפשם של הילדים.
בדיקת טובת הילדים במקרים מסוג זה נעשית על ידי בית המשפט באמצעות תסקירי אגף רווחה, חוות דעת מקצועיות וקיימת גם אפשרות לשיחה ישירה של השופט עם הילדים לשם שמיעת עמדתם ודעתם בנושא, ככל שהם בגיל שמאפשר להם להביע דיעה עצמאית.
במקרה הנדון בפסק הדין, טען האב, כי דרישת האם שישמור שבת, עת הילדים מצויים עמו, הינה כפייה דתית ממש, שכן הוא מקיים אורח חיים חילוני. האב ציין שהוא פועל בהתאם לרצונם של הילדים, עת שוהים הם עמו.
האם טענה, מנגד, כי התנהלותו הפוגענית של האב פוגעת בהליכות ובאורח החיים הדתי של הילדים. לתמיכה בטענותיה, שכרה האם חוקר פרטי, אשר מן הדו"ח שמסר עלה, כי האב מסיע את הילדים בשבתות, וכי הבן מסיר את הכיפה והציצית במהלך הביקורים.
במסגרת פסק הדין, תיאר בית המשפט את המחלוקת הקשה שניטשה בין הצדדים, וציין בראש ובראשונה, כי במקרים כגון אלו יש למצוא את שביל הזהב ולגלות גמישות מצד שני ההורים. בהיעדר יכולת מצד ההורים לגלות את הגמישות הנדרשת, בחן בית המשפט את זכותו של ההורה לחופש מדת, אשר משמעותה, החירות הבסיסית שלא לקיים מנהגים, חוקים או ציוויים הנובעים מהשתייכות לדת כלשהי.
בית המשפט מצא, כי החלטה המחייבת את האב לשמור שבת, משמעותה פגיעה בשוויון ביחס להורים חילוניים, שכן היא תכבד את ערכיו של ההורה הדתי דווקא בניגוד לערכי של ההורה החילוני. יחד עם זאת נקבע, כי יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך ראיית צרכי ומאפייני הילד הספציפי העומד בפניו. במקרה זה, בית המשפט קבע כי הילדים ספגו מאז ינקותם את המורכבות בעניין שמירת השבת בין הוריהם, וכי העולם החילוני אינו זר להם בני משפחתו המורחבת של האב הינם חילונים, עת שהתה המשפחה בחו"ל התחנכו הילדים במוסדות חילוניים, ומנגד, עולמה הדתי של האם במקרה זה, אינו עונה על ההגדרות האורתודוקסיות החמורות. לפיכך, לאור זכותו של כל הורה, לרבות זה החילוני, לחופש מדת, קבע בית המשפט כי המגבלה האוסרת על האב לנסוע בשבת עת שוהים הילדים עמו, בטלה.
עם זאת, תוצאה זו אינה מתחייבת בכל מקרה, שכן ייתכנו מקרים בהם אורח החיים החילוני יתנגש באופן מובהק עם אורח חיים דתי אדוק, על בסיסו חונכו הילדים במהלך הנישואין, באופן העלול להעמידם בקונפליקט חמור בעולמם החינוכי והחברתי. במקרים אלו עשוי ביהמ"ש לחייב את ההורה המבקש לשנות מאורח החיים על יסודו חונכו הילדים, לכבד את ציביון חייהם של הילדים, עת הם שוהים עמו.
במקרה אחר שנידון בפני בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, במסגרתו עתר האב להורות כי הילדים יתחנכו במסגרת דתית, הורה בית המשפט כי הילדים יתחנכו במסגרת החילונית בה התחנכו עד לאותה העת, וכי טובתם מחייבת רציפות בין אורח חייהם במוסדות החינוכיים לבין אורח החיים הנוהג בבית בו הם מתגוררים. במקרה אחר שנדון בפני בית המשפט לענייני משפחה בר"ג, התחנכות הילדים במסגרת דתית, כפי בקשת האב, הובילה לקרע עמוק בינם לבין אמם (שלא שמרה על אותם ערכים דתיים), באופן שלא עלה בקנה אחד עם טובתם. באותו מקרה נמצא עוד שאורח החיים שהתנהל על ידי שני בני הזוג במהלך הנישואין, היה "מסורתי" בלבד, ובהתאם לכך קבע ביהמ"ש כי על הילדים להתחנך במוסדות חילוניים, שכן את הקרבה לדת עליה עומד האב, ניתן להשיג אף בדרכים אחרות, כגון מסגרות ללימודי יהדות לילדים.
סופו של עניין, הגם שהחלטות הנוגעות לחינוך הילדים הינן החלטות אשר להורים הזכות לקבלן בתוך הבית פנימה מבלי שרשויות המדינה יתערבו בה, הרי שבמקרים בהם ההורים אינם נוקטים בדרך פשרה ובכך מעמידים את הילדים בין הפטיש לסדן, הרי שלא יהיה מנוס מהתערבות בית המשפט אף בסוגיות אלו, כאשר ההכרעה בהן תהיה בהתאם לעקרון טובת הילדים.