פרשתנו עוסקת השבוע בבניית המשכן: מה מתחבר למה, באילו חומרים משתמשים, מה נמצא באיזה צד וכיצד נאספות התרומות לצורך המפעל היקר והמורכב הזה. אך משום מה, כביכול ללא קשר לרוח ולתוכן הפרשה, פותח משה את תדריך בניית המשכן בפסוק הבא: ש??ש??ת י?מ?ים ת??ע?ש??ה מ?ל?אכ?ה ו?ב?י?ו?ם ה?ש???ב?יע?י י?ה?י?ה ל?כ?ם ק?ד?ש? ש??ב??ת ש??ב??תו?ן ל?יהו?ה כ??ל-ה?ע?ש??ה בו? מ?ל?אכ?ה יו?מ?ת.
מדוע דווקא איסור המלאכה בשבת פותח את פרשת הבנייה והמלאכה? כי התורה מבינה שכאשר נכנסים ללהט העבודה למשימה כה חשובה כמו בניית המשכן קל מאד לשכוח את הפועלים. כשאנו מסתובבים בעולם ורואים כנסיות מפוארות או מקדשים עצומים אנחנו נפעמים מהתוצאה ,אבל האם עצרנו לחשוב פעם על הפועלים שעבדו שם במשך שנים בתנאים קשים, ללא הפסקה ומנוחה? האם חשבנו על המשפחות שחיכו להם בבית שעות וימים ארוכים? האם חשבנו על תאונות העבודה והקרבנות שנפלו במלאכת הבנייה? כנראה שלא. יש מי שיטען שזהו מחיר אפסי, שהאדם הוא בן חלוף ובנייני הפאר הללו יעמדו שם עוד דורות רבים. אך לא זה המסר שמעבירה לנו הפרשה.
במאמרו המכונן "הלכה ואגדה" מתאר ביאליק את מלאכת הבנייה של הכנסיות המפוארות של אירופה: כיצד תחת רעיון מרכזי אחד עמלו בעלי מלאכה רבים במשך מאות שנים. תארו לכם, כל דור נתן את חלקו ועזב את העולם מבלי לזכות לראות את התוצאה.... עד שהדור המסיים העמיד את היצירה הסופית, את אותם מבנים עוצמתיים עליהם מדבר ביאליק- ה"דום" הקולוני, ה"דום" המילאני ו"נוטרדם" בפריז. וכך ביאליק כותב על המפעל המקביל לזה ביהדות : " לבני-ישראל יש יצירה נהדרה שלו יום קדוש ונעלה, "שבת המלכה". בדמיון העם היתה לנפש חיה בעלת גוף ודמות הגוף, כלילת זוהר ויופי".
ביאליק רואה בשבת את הסמל של מלאכה של דורות. כל דור תרם לה את שלו מבלי להיות מסוגל לראות את התוצאה השלמה של המעשה. השבת היא המבנה המפואר של עם ישראל, גם הוא נבנה ממלאכה משותפת של דורות רבים: משה מזכיר אותה לפני מלאכת הבנייה, פרשת משפטים הזכירה לנו את השר והחמור, את בת האמה ואת הגר שעלינו לזכור אותם בשבת ולתת להם לנוח. ואילו התלמוד הוסיף לנו באותו נושא, דרך מסכת שבת, את ההלכות והמנהגים השונים הקשורים ביום זה, ומסכת עירובין הכניסה לנו את השבת לתוך המבואות והבתים של ערינו העתיקות, משוררי ספרד שרו וכתבו לה, וחסידים יצאו לכבודה אל הטבע ואל השדה.
ומאז המהפכה החילונית שלנו שרו לה דליה רביקוביץ' וזלדה ו"לא תבואי שישי שבת", ו"לבד על הגג שבתות וחגים", ו"עוד שבת של כדורגל" ועוד ועוד. הוסיף לה המחוקק הישראלי את חוק שעות עבודה ומנוחה והעולם כולו קידש יום מנוחה בשבוע. זהו המשכן האמיתי של עם ישראל. בניית המשכן תופסת דפים ארוכים בתורה אך מקום מועט בתרבות עמנו. השבת, לעומת זאת, היא מבנה מפואר הבנוי מאבנים מגוונות של דורות רבים, השקפות ושפות מגוונות. בשונה מהכנסיות המפוארות של אירופה שמולם אנו עומדים כמביטים חיצוניים אל מול יצירה שכבר הושלמה, אנו שותפים למלאכת בניית השבת והיצירה הזו לא תסתיים לעולם. כל אחד מאתנו מוזמן להוסיף לה משלו.
משה מקדים את עניין השבת לבנייה ואומר לנו: תיזהרו ואל תיסחפו בקדושת הבנייה. הבניה אמנם חשובה אבל הבנאי חשוב יותר. לאחר שישה ימים שהוא עבד - מגיע לו לנוח, לנפוש ולשוב אל משפחתו. כאשר התורה בוחרת להצמיד עונש לציווי יש לכך סיבה. במקרה שלנו לא מדובר בסתם עונש: "כל העושה בו מלאכה יומת". התורה מבינה כמה קל לעבור על הציווי הזה. כאשר אנחנו מרגישים שאנחנו חלק ממפעל חשוב, שאנחנו עוסקים במלאכה שהיא מעבר לעצמנו, שתשנה את פני החברה או תשפיע לדורות - קל לנו לוותר על זכויות העושים במלאכה.
התופעה של פגיעה בזכויות עובדים בכלל ובארגונים חברתיים בפרט, בעיקר בכל הקשור ליום ושעות המנוחה, היא נפוצה ביותר. מכיוון שעובדים ומנהלים בארגונים כאלה רואים חשיבות גדולה במעשה שלהם ומכיוון שהם מזוהים עם הרעיון הם מקדישים לכך מעצמם יומם ולילה מבלי לדאוג לעצמם או לעובדיהם. זו תופעה ידועה גם בתורה וגם בחיים : "מעבר על התורה למען התורה עצמה" - פגיעה בזכויות עובדים למען זכויות עובדים.
הפרשה מעבירה לנו כאן מסר חשוב: השבת דוחה את בניית המשכן אפילו לצורך מפעל כה חשוב ולא ניתן לדחות את הזכות למנוחה. משה לא עושה כאן הנחות ולא אומר "הפעם נוותר על השבת כי חייבים להספיק", לא! המשכן יחכה והאדם יצא לנוח וישוב אל חיק משפחתו.
לפני סיום נזכיר רק את החלק הראשון של המשפט שכמה מבינינו, במיוחד אלו הקנאים על השבת כהלכתה נוטים לשכוח- לפני שנאמר: "שבת שבתון" נאמר: "ששת ימים תעשה מלאכה"!!!