לטור הקודם: מציצים לשטעטל: טיש בתולדות אהרון
ניסיתי לרגע להיות כמותם אך לא היה לי סיכוי, אני הייתי בסך הכול קסקט אחד בין עשרות אלפי כיפות חג וספודיקים. לבוש בחולצת תכלת נועזת אל מול ים שחור שעטף אותי מכל צדדי. איש עם משקפיים במקום שבו אנשים החזיקו משקפת (פתוחה), אך לא בכדי להציץ לשכנה, אלא בשביל להיטיב לראות כל תנועה של מנהיגם. התרגשותם הדביקה אפילו אותי. היו אלו שעות שחלפו ביעף, בעודי חוזה במפגן אחווה והתבטלות מוחלטת בפני רבם שהיווה עבורי שיעור לחיים. לא אחת הרהרתי לעצמי, אמנם, אני טיפוס של תיאטרון ולא אוהב במיוחד כדורגל אך בדיעבד חוויתי תחושת החמצה על המשחקים הגדולים שלא הייתה לי ההבנה שזהו רגע שצריכים לשבת ולצפות. הסתכלתי שוב סביבי וכמו באצטדיון ענקי, הקהל היה השחקנים, רק שהפעם כולם ניצחו, אפילו אותי. כי מסתבר, כשהחוויה מקיפה אותי מכל צדדי, גם לי אין ברירה אלא לזמזם את שיר הגרעמן (שיר החרוזים של "חסידות גור"), אך לא סתם, ביידיש פולינזית.
אתם בטח מכירים את זה, אתם צופים בסרט טוב, יום אחד אולי הוא יהפוך קלאסיקה ואתם לא מוותרים על שום סצנה, מנסים לתפוס כל רגע. שבועות אחר כך תזכרו כל שוט, תזמזמו את פס הקול של הסרט ותחייכו כמו אידיוטים ליד החבר'ה בארוחת צהרים. זה בדיוק מה שהולך לקרות לי בתקופה הקרובה וכל זה למה?! בית המדרש הגדול של חסידות "גור", רחוב ירמיהו בירושלים מלא עכשיו באלפי חוגגים, קרטוני שתיה עוברים מעל לראשיהם כאילו היו כוכב רוק שזרק עצמו על הקהל, חבילות של כוסות חד פעמי מתעופפים מידי רגע מקצה אחת השורות הארוכות ונופלות במין ריקוד על ראשו של חסיד המקבל זאת בהשלמה.
רק לפני כמה שעות המשטרה סגרה את הרחוב, אך גם לולא השוטרים, אחד הכבישים העמוסים בירושלים הפך לחצר בית המדרש או לאולם שמחות מאולתר, תלוי מאיזה גג מסתכלים. עשרות אלפי ילדים ומבוגרים צבעו את הרחוב בלבוש חג. כולם רוצים לעבור מול האדמו"ר ולאחל "מזל טוב", גם כשהם יודעים בבירור כי התור באורך נהר התמזה, ובכל זאת לא עוקפים אלא מחכים בסבלנות, כאילו היו אנגלים בתור לקופת המכולת. היום חוגגים את נישואי נכדו של האדמו"ר מגור ולעשרות אלפי האנשים מהחסידות הגדולה ביותר בארץ יש סיבה טובה לחגיגה והוללות חסידית לשמה.
חסידות גור קרויה על שם העיר "גורה קלוואריה" בפולין, שם התגורר האדמו"ר הראשון, רבי יצחק מאיר אלתר, מצאצאיו של המבאר הגדול של התורה - רש"י. הרבי הגיע לעיר באמצע המאה ה-19 ובתוך תקופה קצרה הפך אותה לאבן שואבת עבור יהודים רבים והביא לכך שכעבור שנים מועטות, החליטו הפולנים לבנות בין "וורשה" הסמוכה ובין "גורה קלוואריה", רכבת שתשמש את עולי הרגל. לא בכדי, כינויה של הרכבת היה "דעם רבינ'ס קאלייקע" - הרכבת הקלה של הרבי.
אחד מהמאפיינים הבולטים של החסידות הוא האופי הפולני הקר, אותה לקחו החסידים קצת יותר מידי ברצינות. הם כמעט ואינם מתנועעים בתפילה ויהיו שיגידו כי השירה המונוטונית של החזן תורמת לכך, אך החסידים אומרים כי "מידת האמת" אותה השרישו כל שמונת האדמו"רים לחסידיהם היא שמביאה אותם להימנע מתנועות ומהתלהבות מעושה ובשל כך אינם מבטאים את שמחתם או עצבותם באופן מוחצן, אלא אם קיימת סיבה נדירה לכך והערב הוא אכן מאותם רגעים בודדים שבהם השמחה ניכרת על פניהם. פרט מעניין נוסף, האדמו"ר מגור הנוכחי, "רבי יעקב אריה אלתר", מתגורר בבית פשוט סמוך לבית המדרש בירושלים, למרות היותו אחד האנשים העשירים במגזר החרדי ובישראל בכלל, ובלשון עולם העסקים, שווה כמה מאות מיליוני שקלים, כסף אותו ירש מאביו שרכש קרקעות לפני קום המדינה במקומות שהתבררו כהימור מוצלח.
בנוסף לכך, למרות שאת רוב ההנהגות הקיימות בחסידות גם קיבל האדמו"ר בירושה, לרבי הנוכחי יש את טביעת האצבע המיוחדת שלו בכל דבר, החל בהתוויית דרך הלימוד, באופן שונה מקודמיו ועד לירידה אל הפרטים הקטנים ביותר בקודי הלבוש, סכום הכסף הנקבע בין ההורים לפני סגירת השידוך וכן הלאה. ככלל, האדמו"רים בחסידות תמיד היו המילה היחידה והאחרונה. כך לדוגמה, אחד מאותם הנהגות שאינם ניתנים לשינוי בחסידות גור, דבר שמנהיגי הציבור החרדי היו שמחים לו היו בידיהם הכלים לעשותו, היא העובדה שלא תוזמנו ע"י חסיד בקהילה, לחתונה מפוארת ומנקרת עיניים עם מאות מוזמנים, גם לאלה שיש להם את האפשרות הכלכלית לכך, כי כך האדמו"ר החליט - מן סוציאליזם חסידי.
על כובע הפרווה אותו חובשים בחסידות גור בשבתות ובחגים הספודיק, העשוי מזנבות שועלים, ישנו סיפור הממחיש את כוחה של ההנהגה. אביו של האדמו"ר הנוכחי "רבי שמחה בונים" הודיע, כי יגיע בשבת עם כובע לבית הכנסת, בידיעה, שלא יהיה חסיד שירשה לעצמו להיות היחידי עם כובע פרווה על הראש. זאת, בשל החלטתם של סוחרי הפרוות להעלות את מחירם ולהרוויח עוד קצת על גבם של החסידים. מיותר לציין כי הלחץ עשה את שלו וכבר למחרת הוזל אפילו יותר ממחירו הקודם. כך, עד היום, מחירו של ספודיק נמוך משמעותית ממחיר שטריימל רגיל אותו לובשים ברוב החסידויות האחרות.
מחשבותי חוזרות באחת, אל תוך אחד הרגעים הקסומים שחוויתי במהלך הערב. משום מקום הגיח חסיד מיוזע ובידו בקבוק "ליקר בננה" מהסוג שרק בעלי קיבה מברזל מסוגלים לשתות ובכל זאת להישאר בחיים. אך למזלו של הבקבוק, הוא זכה לשהות לרגע על שולחנו של האדמו"ר וזה כנראה מספיק. ביקשתי שימזוג גם לי. מבט מופתע, כוס חד פעמית נשלפת מתוך כיסו ומתמלאת כעבור רגע. חצי דקה הכוס הייתה בידי, תוהה האם כבר כתבתי צוואה אך החסיד שלצידי מאיץ בי, "זה לכל השורה", הוא אומר ובלי יותר מידי גינוני כבוד, מושך אליו את כוס הפלסטיק המקומטת. כך הבטתי עליה מבויש כשהיא מתרחקת לאיטה, משילה מתוכה טיפות קטנות של ליקר זול לתוך פיהם של חברי לשורה עד שהתרוקנה כליל.
כעת אני נושא את מבטי לעבר קצה האולם, שם מוקמה בימה ענקית, מוקד האירוע אליו נשאו כולם עיניים. במרכז ישב החתן, נכדו של האדמו"ר ומי שכרע ברך לפני שנה (טוב, הוא לא באמת עשה את זה), אך מדובר בצעיר כבן 20 בסך הכול, שבעוד כמה שעות יבין לראשונה שהוא איננו מבין כלום בנשים. החסידים מסביב עמדו על פעראנצ'ס מדורגים מהרצפה עד לתקרת בית המדרש, מסודרים באופן מופתי, נעים עם המנגינה פעם בתנועה איטית ופעם בריקוד סוער, בכוריאוגרפיה טבעית ומושלמת. כולם באו לחגוג ואפשר היה לראות את שמחתם הפשוטה גואה עם כל תו שמתנגן.
קהל של קרוב ל-15 אלף איש עקבו אחרי כל תנועה בשולחן הכבוד וכל אחת כזו עצרה את פעימתם, מילדים בני שלוש ועד מבוגרים מאד, תחושת השייכות הדביקה אותם ליחידה אחת ומבט שאינו יודע שובע היה מרוח על פניהם, כל אחד בקהל התנהג כאילו זה בן משפחתו שמתחתן. לרגע קט ואולי יותר, הרגשתי זאת גם אני. משיל מעלי את מסיכת הציניות ומרשה לעצמי לעצום עיניים, לצאת מהשגרה ולכתוב לעצמי פרק חסידות חדש.
כתובת: בית המדרש הגדול של גור מתחם שנלר בשכונת מקור ברוך בירושלים.
מתי האירוע הגדול הבא בחסידות גור? יש עוד זמן, בחנוכה ה'תשע"ה.
סרדין או פריץ: גם לסרדין היה צפוף. 15 אלף בני אדם בתוך בית המדרש.
שובניזם או פמיניזם: יש עזרת נשים.
מדד גלנץ: 4.5 מתוך 5 כוכבים
יש לכם אירוע חסידי מעניין? חתונה מיוחדת, טיש חוויתי ועוד? שתפו אותנו ואולי גם נבקר אצלכם.