כולנו מכירים את מצבי התסכול שנוצרים כאשר אנחנו משתדלים לבצע משימה מסוימת או להגשים תכנית כלשהי, ולמרות הזמן הרב שהקדשנו והמאמצים הרבים שהשקענו, המשימה לא צלחה. אם מדובר בפרויקט רב-היקף שציבור שלם הקדיש לו זמן, מאמץ ואף כסף רב, ואם הציפיות מהתוצאות היו גדולות ביותר, ובסופו של דבר הכל ירד לטמיון, יש להניח שכל הציבור יהיה מתוסכל ברמות קשות.
הרגשה כזו היתה מן הסתם לבני ישראל אחרי שטרחו ועמלו משך חצי שנה בקדחתנות בבניית המשכן וכל כליו ואביזריו, ובהגיעם לרגע הגורלי הם לא היו מסוגלים להקים את המשכן. כך מספר המדרש: "כיון שגמרו מלאכת המשכן היו יושבין ומצפין אימתי תבוא שכינה ותשרה בו... היו מבקשין להעמידו ולא היו יודעין ולא יכולין להעמידו, וכשהן חושבין להעמידו הוא נופל... התחילו מסיחין ומרננין ואומרים ראו מה עשה לנו בן עמרם שהוציא את ממונינו במשכן הזה והכניס אותנו לכל הטורח הזה ואמר לנו כי הקב"ה יורד מן העליונים ושורה בתוך יריעות עזים שנאמר (שמות כה) ושכנתי בתוכם" (תנחומא, פקודי, יא).
מאליה עולה השאלה: לשם מה הביא הקב"ה את בני ישראל למצב המתסכל הזה? התשובה שנראית לי היא שהיה בכך מסר חשוב: בל יחשוב האדם שהוא מסוגל להרים מפעלים כבירים בכוחותיו שלו. גם כשאנחנו מתאמצים ועושים הכול כמו שצריך, עדיין הוא זקוק להרבה עזר משמים כדי להגיע לתוצאה הרצויה.
המדרש ממשיך ואומר שהקב"ה אמר למשה להקים את המשכן, אולם משה אמר: "רבש"ע איני יודע להעמידו. אמר לו: עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו ואני כותב עליך שאתה הקימתו". גם כאן מתעוררת תמיהה גדולה: אם ה' הוא שמקים את המשכן, לשם מה היה צריך משה לבצע פעולה תיאטרלית, ולהראות שהוא "כאילו" מקים את המשכן בעצמו? וכי צריך משה רבנו לעשות רושם על מישהו?
נראה שכאן ניתן להגיע לתובנה המשלימה את המסר הקודם: כשם שחשוב שבני ישראל יבינו שבכוחות עצמם הם לא יכולים לעשות הכל, והם צריכים תמיד עזר ממרום, כך חשוב שיבינו שהקב"ה לא יעשה הכל מבלי שהאדם "ייתן יד". למרות שהמשכן הוקם בדרך נס, ולמרות שהאדם הראוי ביותר לנס, משה רבנו, הוא שבא להקימו, בכל זאת היה צורך בכך שמשה יבצע פעולה אנושית ויאמץ זרועותיו להקים את המשכן.
לשתי התובנות הללו מצטרפת צלע שלישית. אחרי שהסתימה מלאכת המשכן, "בירך משה ואמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, (תהלים צ יז) ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו וגו" (רש"י שמות פרק לט). גם ברכה זו מעוררת שאלה: מה צורך יש בה? הרי כבר נאמר שהם עשו את כל המלאכה כאשר ציווה ה', וה' הבטיח השראת שכינה במשכן, אם כן מדוע היה צורך בברכה מיוחדת שהשכינה תשרה, הרי הדבר היה אמור להתרחש באופן טבעי ואוטומטי?
המסר השלישי שעונה על שאלה זו הוא שכדי שפרויקט יצליח לא די בכך שיהיה עזר משמים ושתהיה פעולה אנושית נכונה מצד האדם. יש צורך בגורם נוסף והוא התפילה. גם אם האדם עשה את כל מה שנדרש ממנו, וגם אם הקב"ה בעזרו, עדיין ההצלחה בכל מעשינו מחייבת שנפנה לבורא עולם בתפילה.
נמצאנו למדים אפוא מהקמת המשכן על החוט המשולש שלא במהרה יינתק: עשייה אנושית תפילה לה' עזר ממרום. אלה הם שלושה שותפים בכל הצלחותיו של האדם, בכל פרויקט, בכל מבצע בכל תכנית שרוצים להגשימה. אם אחד מאלה חסר היו לא תהיה כל הצלחה.
לא רק בהקמת המשכן, אלא גם בכל פרויקט לאומי אחר יש צורך בשלושת התנאים הללו. הדבר בולט במיוחד בפרויקט של הגנה על העם והארץ. יש הכרח בעזר ממרום, ובכך לפי מה שהורו חז"ל, מסייע לימוד התורה. יש צורך בפעולה אנושית, וזו מתבצעת באמצעות שירות בצה"ל ובכוחות הביטחון. יחד עם שני אלה, חייבת לבוא גם תפילה.
כאשר מתקיים השילוב הקדוש של עשייה תפילה סיעתא דשמיא אפשר להגיע להשראת שכינה במשכן, ולהשראת הצלחה במעשה ידינו כיחידים וכחברה. יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידינו.