פרשת ויקרא מדברת על שני סוגים של מנהיגים שעלולים כמו כל אדם לעשות טעויות ולחטוא. האחד הוא המנהיג הדתי-רוחני, הכהן הגדול, והאחר הוא המנהיג הפוליטי-מדיני הנשיא. כשאנו בוחנים את נוסח הדברים אנו מגלים הבדל משמעותי בין שניהם: לגבי הכהן הגדול נאמר: א?ם ה?כ??ה?ן ה?מ??ש??יח? י?ח?ט?א (ד, ג), ומשמע מכך שייתכן שהכהן הגדול לעולם לא יחטא בחטא המחייב הבאת קרבן. לגבי הנשיא התורה כותבת: א?ש??ר נ?ש??יא י?ח?ט?א (ד, כב), וכפי שמעיר ספר הזוהר הכוונה היא: וודאי יחטא.
נראה על-פי הפסוקים שלגבי המנהיגים הדתיים קיימת אפשרות שהם יהיו אנשים מורמים מעם, שיראו את ייעודם בחיים כשליחי ה' לעולם וכשליחי הציבור כלפי ה'. מתוך תודעה זו יזהרו במעשיהם תכלית הזהירות ושיקולים אינטרסנטיים יהיו מהם והלאה. העובדה שתפקיד הכהן מוגדר היטב, מעמדו מובטח ושכרו זמין אף היא מחזקת את סיכוייו להתרחק לחלוטין מן החטא.
המנהיג המדיני, לעומת זאת, עסוק ללא הרף בשמירה על מעמדו. הוא צריך להתמודד עם יריבים ולהקפיד על כבודו, והוא גם צובר הרבה כוח, לפעמים יותר מידי. מרכיבים אלה יוצרים מצבים של התקרבות מתמדת לאזורי הסכנה של החטא.
"הכוח משחית", אומר הפתגם, "וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". אנו רואים זאת בשנים האחרונות כאשר שליטים במדינות ערב יורים בבני עמם ללא חמלה וללא הבחנה. אותם שליטים גם דאגו לצבור לעצמם הון ורכוש ללא חוק וללא יושרה. העוצמה שצובר המנהיג מביאה אותו להאמין בכוחו ובערכו, ואז שחיתותו קרובה לבוא.
ההיסטוריה של האנושות היא קודם כל היסטוריה של רודנים עריצים שעיצבו אותה על-ידי פעילות ללא מעצורים. הדבר בלט בעולם הקדום, וסיפור מגילת אסתר הוא דוגמה מובהקת לקלות הבלתי נסבלת שבה מלך או יועצו מסוגלים להחליט על ג'נוסייד של עם שלם מבלי להניד עפעף.
עובדה זו לא השתנתה כליל בעידן המודרני. אדרבה, המאה הקודמת סיפקה את הדוגמאות המזעזעות ביותר שניתן להעלות על הדעת, כאשר שלושה מנהיגים גרמו לשפיכות דמים בהיקפים שעולים על כל מה שהתרחש אי פעם בהיסטוריה: סטלין, היטלר ומאו טסה טונג.
בעיית השחתת הכוח קיימת במינונים אחרים לגמרי אצל נושאי תפקידים ציבוריים גם ברמות נמוכות יותר הנחשדים לעיתים תדירות בעבירות של שוחד, חוסר ניקיון כפיים והיעדר טוהר מידות, ולעתים אף בעבירות חמורות יותר. מדובר בדרך כלל באנשים נורמטיביים, שהשילו מעליהם את היושרה וניקיון הכפיים בדרך למעלה. האגו המתנפח ומתפתח עם העליה בסולם התפקידים הוא שגרם לכך. אפשר ששורש חטאו של הנשיא רמוז במילים "א?ש??ר נ?ש??יא י?ח?ט?א", ראשי תיבות אנ"י. אני ואפסי עוד. כשהאני מתנפח - החטא מתפתח.
בשנים האחרונות אנו עדים לבעיות קשות הן בקרב מנהיגים מהתחום הציבורי-פוליטי, והן מתחום ההנהגה הרוחנית. יש המנסים לנחם אותנו במאמר חז"ל שדרשו את המילים: "אשר נשיא יחטא" מלשון "אשרי": "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן חטאת שגגה על שגגתו" (תוספתא בבא קמא, ז, ה). רש"י הוסיף והדגיש שמדובר כאן על שגגות, ונשיא שמתחרט על שגגתו, "קל וחומר שמתחרט על זדונותיו".
ברם, אין כאן כל מקום לנחמה, שכן חז"ל לא אומרים שהדור מאושר אם מנהיגיו חוטאים, אלא הוא מאושר אם הם באים מיוזמתם ומודים "טעינו ועברנו עבירה". כאשר מנהיגים נתפסים בקלקלתם ואף אינם מודים בה, זו אינה סיבה לאושר אלא לכאב לב גדול.
מהמציאות הכואבת הזו עלינו ללמוד עד כמה מסוכנים הם הכוח והמעמד, עד כמה תחושת אני ואפסי עוד עלולה להוביל לידי פורענות, וכי ככל שמשחקת לאדם, וככל שהוא מתקדם בסולם ההצלחה, כך צריכה להתעצם חובתו לבחון את עצמו ולהשגיח על מעשיו, שלא יבוא לידי עבירה.
רבי נחמן היה אומר: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל". והדבר ודאי נכון במובן זה שצריך לא לפחד מפני אויבים ומפני עולבים. אולם במובן של ההתמודדות מול ניסיונות העולם הזה לימדנו החכם באדם: "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד). לכן צריך לדעת ש"כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לפחד, ולא להתרשל כלל".