אתמול ציינו את יום האישה. בשבת הקרובה ובימי ראשון ושני יחגגו מילוני תושבי ישראל את חג הפורים, אולי לא במקרה ישנו קשר מרתק בין שני האירועים- מגילת אסתר היא דוגמא להעצמה נשית ולחגיגת חגה של האישה.
המגילה נפתחת עם סיפורה של ושתי. שכזכור עשתה משתה נשים, בשעה שבעלה, המלך, ערך משתה משלו. ביום השביעי הוא מצווה להביא את ושתי בפני אורחיו. אם עד כה הרשים המלך את אורחיו ברהיטיו, מאכליו ובגדיו "בהראותו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו", הרי עתה מבקש המלך להרשים את גברי שושן בפריט הרכוש הנחשק ביותר שלו- אשתו. "להראות העמים והשרים את יפיה".
מראה מצודד הנפש של ושתי לא נתפס כמובן כמעלה עבורה, אלא כמעלה עבורו, עבור הגבר שאישה זו היא רכושו. התחושה שהמלך נוהג בושתי כבחפץ מתחזקת לאור העובדה שהוא אינו מבקש ממנה לבוא, אלא שולח "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות" (א יא), משל הייתה חפץ, נטול רצונות משלו.
אולם כאן מתרחשת תפנית מפתיעה בעלילה הידועה מראש ושתי מסרבת להגיע. סיבת סירובה לא הובאה בכתוב והמחבר בחר להשאיר זאת לדמיון הקורא. אולי בגלל שהנימוק לא באמת חשוב. שום דבר לא היה אמור לשכנע את ושתי שלא לבוא אל המלך השיכור. ושתי אכן שילמה מחיר יקר וסולקה מן הארמון ובמקומה מחפש המלך מלכה ראויה יותר, אישה המבינה את מעמדה כאובייקט מוחלט והמוכנה להתאים עצמה לקודים ההתנהגותיים הללו.
אסתר, על אף שבתחילה נראה שעונה לדרישות אלו, מתגלה במהלכה של המגילה כיוזמת ופעילה. בדרך פעילותה מתגלה גם האירוניה הדקה העוטפת המגילה כולה. ושתי סירבה להזמנה לבוא אל המלך. המלך ביקש מלכה טובה יותר וקיבל במקום זאת, מלכה שמרהיבה עוז להיות זו שמזמינה את המלך למשתה שהיא עצמה עורכת.
בדרכה המתוחכמת והפתלתלה מצליחה אסתר אט אט ליצור קרבה בינה לבין המלך ובמקביל ליצור חשדנות וקנאה בינו ובין המן וגם קנאה. הסוף ידוע. אסתר מנצחת ואיתה גם היהודים.
מיהי אם כן המהפכנית (שלא לומר הפמיניסטית) האמיתית? ושתי, שסירבה בגלוי להשתתף בחוקי המשחק וגם שילמה על כך תשלום יקר? או אסתר שפועלת באופן ערמומי ולא מתריס, שמאפשרת למלך לקנא לה ולדאוג לה אך בסופו של דבר משיגה בדיוק את מה שהיא רוצה?
דומה שדיונים כאלה מוכרים לאורך הדורות. מה עדיף - להשיג את התוצאות, אפילו במחיר מראית עין של שמרנות? או להתעקש על החצנת המאבק ודיוקו, אפילו במחיר כישלון בתוצאות? הדיון הזה נוקב ונוגע בהרבה עצבים חשופים של חיינו. במעמדן של נשים, בשילובם של החרדים בחברה הישראלית ועוד ועוד.
אך השאלה המעניינת היא, האם הייתה יכולה לצמוח אסתר, בלי שהייתה שם ושתי שקדמה לה? האם יכולה הייתה אסתר לחשוב על האפשרות הדמיונית של לקיחת יוזמה מבלי שהייתה מכירה סיפור קיצוני על מישהי שעשתה זאת, ועשתה זאת בגדול? האם אסתר הייתה חושבת על אופן פעולה זהיר ומחושב שכזה מבלי שהייתה לומדת מן הטעויות שעשתה ושתי?
ושתי במעשיה מתחה את גבולות החברה לאופקים חדשים. רק אחרי שהיא יצרה מרחב חדש, אסתר יכולה הייתה לפעול בו. נכון שייזכרו לדורות את אסתר, את זו שפעלה בתוך המסגרת ויכלה לה ואולי אפילו ילעגו לושתי, לזו שיצאה בטריקת דלת מן הסיפור מבלי להועיל לעצמה כלל, אך העובדה שסיפורה של ושתי מופיע בתחילת המגילה מלמד אותנו שאולי כדי לפעול מתוך שיקול דעת ואסטרטגיות טובות צריך שתהיה שם קודם מישהי אחת אסרטיבית, שלא תחשוש לומר בקול את מה שכולנו רוצות, את מה שכולנו חולמות. "לא!" גדול ופסקני. ואחרי השקט שתגרום הסערה הזו, תוכל לקום אסתר ולקבל עד חצי המלכות.