השבת נקרא בתורה את פרשת זכור כפי שנהוג לקרוא בשבת שלפני פורים, מפני שהמן היה מבני בניו של אגג מלך עמלק, ולכן קוראים פרשה זו לזכור את הציווי "מחה תמחה את זכר עמלק".
מדוע התורה משתמשת בלשון "מחיה"? מדוע לא "הרוג תהרוג"? או "כלה תכלה"? או אולי "אבד תאבד"?
מדוע דווקא בחרה התורה לעשות זאת בפרשה הזאת? האם אין משמעות לבחירה בפרשה זו לביצוע המחיקה?
בעלי המשקפיים שבינינו בודאי עברו פעם את החויה של ה"כתם" על הקיר או המסך שלא מצליחים למצוא אותו, עד שאתה מגלה שבעצם ה"כתם" היה כל הזמן הזה על המשקפים שלך ולא על הקיר.
עמלק פועל באותו האופן, הוא מטיל "כתמים" על עם ישראל, הוא מנסה בכל כחו להפקיע את הייחודיות של עם ישראל, ולכן , הוא מציג בפניהם את חולשותיהם, "עם מפוזר ומפורד", הוא עושה להם "דה הומניזציה", "ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם", הם עם טפילי , שמתקיים מאחרים, ואין שום תועלת בהחזקתו, הם קוראים לעצמם העם הנבחר אבל הם לא מתנהגים כנבחרים כלל וכלל.
בפרשת זכור נאמר "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", עמלק מנסה להפוך את עם ישראל ל"זנב", למשהו מיותר וחסר חשיבות שכדאי להפטר ממנו.
לצערינו הרב, ישנם רבים שמאמינים לדבריו של עמלק, גם הם רואים בנו עם ככל העמים, ואפילו פחות מכל העמים "רוצחי עם" , וכדו', עמלק מנסים להפוך אותנו ל"המנים", ל"נאצים".
כדי להלחם בעמלק צריך ל"מחות" אותו, משמעות המחייה בתנ"ך היא הסרה של משהו מעל משהו אחר, כמו "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים", "ואכלה ומחתה פיה", זהו ניקוי של ה"משקפיים", להוריד את מסך השקרים ולראות נכוחה את הייחודיות של עם ישראל, את היותו עם נבחר, את היותו ישראל ולא עמלק.
מחיית שמו של משה מהפרשה גם היא הסרת הלוט, אם עד כה, עם ישראל נשען על מנהיגו, בא משה ומראה לכולם, שעם ישראל לא תלוי בו, אלא עומד בפני עצמו וגם הוא משה רבינו בטל לכלל.
פרשה זו מתארת את מינויים של אהרון ובניו להיות הנציגים של עם ישראל מול ה', ודווקא כאן משה רבינו מוסתר מפני שגם הוא נכלל בכלל ישראל, זהו לא עונש למשה, אלא גילוי של הרגשתו האמיתית של משה שהוא חלק מהכלל ואינו עומד מעליו.
מטרתה של המחייה היא לגלות את מה שמתחת, אנחנו מצווים למחוק כדי לגלות מיהו עם ישראל, מי אנחנו באמת, כמה מיוחדים אנחנו.
בתקוני הזוהר נאמר שפורים נקרא על שם יום הכיפורים, גם המשמעות של "כפרה" היא נקיון, אך כדי לנקות צריך קודם למחות, קודם להסיר את הלכלוך החיצוני המייאש, ואז כשמגלים את מה שיש מתחת, אז אפשר לעבור לניקוי היסודי יותר של הלכלוך הפנימי ביום הכיפורים.
בעצם אפשר לומר שפורים נותן את המשמעות ליום הכיפורים, ללא התקוה שמקבלים בפורים, לולא הגילוי שנולד מהסרת הלוט של עמלק מעל העינים, לא יהיה לנו כח לתקן ביום כיפור.
בתלמוד נאמר "חייב אדם לבסומי(לשתות) בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", וכוונתם אולי, שאדם צריך להסיר את הלוט , את מסך השקרים עד שלא ידע, ידיעה מלשון חיבור, עד שלא יהיה חיבור יותר בין התדמית החיצונית שאנחנו לפעמים מדביקים לעצמנו של "ארור המן", לבין הפנימיות האמיתית שלנו שהיא "ברוך מרדכי".