לא פעם שאלו אותי מספר חברים וחברות: "תגידי, למה לחרדים אין חוש הומור?" התגובה שלי ברוב הפעמים הייתה דומה צחוק גדול שמתפרץ ממני למספר שניות ואז שתיקה מלווה במבט בלבן של העיניים עם תשובה: "אולי אנחנו המצאנו את ההומור?"
טוב, אז ברור שלא אנחנו המצאנו אותו, אנחנו רק המצאנו את השטריימל והקוגל אבל בטח שיש לנו הומור, והאמת? אפילו משובח. אז אולי בבדיחות שלנו יש פחות גסויות ואולי ביידיש הם נשמעים הרבה יותר טוב, אבל מצחיקות בהחלט ולעיתים אפילו די קורעות.
אז לכבוד פורים, חשבתי שזה הזמן המתאים לפגוש אנשים מוכרים בציבור החרדי, הידועים כבעלי חוש הומור מפותח ובריא, שנונים, ציניים ומקוריים, כדי לשאול אותם שאלה אחת ויחידה: מהי הבדיחה הכי יהודית בעיניהם?
איציק וינברגר, קופירייטר צעיר בגילו, אך שופע הומור כזקן בשנים, חושב שהבדיחה הכי יהודית היא זו שיש בה מעט נוכלות, תחכום, ובעיקר ניצחון של היהודי על הפולני, דבר שבגלות היה קורה רק בבדיחות, והוא מעניק לנו דוגמה:
"יהודי עני יושב ליד איכר פולני ברכבת. מדי כמה דקות היהודי שולף מתוך פחית, חתיכת הערינג (דג מלוח) ואוכל לתיאבון. האיכר הפולני סותם את האף ומעווה את פרצופו בכל פעם שנשלפת חתיכת הערינג, עד שנמאס לו והוא פונה אל היהודי בשאלה תוך כדי זעם כבוש, 'אמור לי, מהו המאכל המסריח הזה שאתה אוכל בכזה עונג'? חושב היהודי לרגע, ואומר לו, 'זה המאכל שהופך את היהודים לחכמים'. באותו רגע הופך זעמו של הפולני לסקרנות. 'אפשר לטעום'? הוא שואל. היהודי מסרב. 'אי אפשר, זה סודי, זהו מאכל שרק יהודים אוכלים ממנו'. לאחר מספר פעמים שהפולני מפציר בו ואף מציע לשלם לו מספר זלוטי, אז היהודי נותן לו לטעום. הפולני טועם ומיד יורק את החתיכה מפיו כשהוא מעווה את פניו בגועל. 'פיף! זה דג מלוח פשוט ומסריח'. 'רואה?' אומר לו היהודי, 'זה כבר התחיל לעבוד...'
בעיניה של שושי הלר, עיתונאית וקופירייטרית, שהומור אצלה הוא דבר מובנה, הבדיחה הכי יהודית מספרת על שני מקבצי נדבות שיושבים ליד כנסייה. האחד, יהודי עם מגן דוד והשני עם צלב. ההוא עם הצלב ממלא את הקופסא במטבעות עוד ועוד ואילו חברו עם המגן דוד, לא זוכה ולו למטבע אחת. ראה זאת אדם אחד וריחם על היהודי בליבו, ניגש אליו והחל לרמוז לו כי אולי הכנסייה היא לא המקום לא הכי מתאים עבורו. כשהוא מתרחק, פורץ היהודי בצחוק משועשע ואומר לחברו: ?יענק'ל, ראית מה זה? הוא רוצה ללמד אותנו את העבודה".
ישנה בדיחה שאלעד כהן, מגיש תוכנית הסאטירה "טובים השניים" ברדיו החרדי קול חי, אוהב לספר כשהוא נמצא בעיקר בקרב קהל בחורי ישיבות:
"שני רבנים נפגשים יום אחד ברחוב. הם משוחחים זה עם זה ומעבירים חוויות. מספר אחד מהם לחברו, "שמע כבוד הרב, היום זכיתי לערוך שלוש חופות ובכך שימחתי שבע נפשות". קוטע אותו הרב השני ואומר, "אתה ודאי מתכוון לשש נפשות". עונה לו הרב המרוגש, "מה פתאום שש, מה חשבת שאני פראייר? אני עובד בחינם"?
ואילו עורך אותה תוכנית, יוסי חיים, אומר שבדיחות לא מצחיקות אותו. "אני לא זוכר עצמי צוחק מבדיחה, בוודאי שלא בשנים האחרונות, בהן אני מתעסק כל הזמן בכתיבת סקצ'ים, בדיחות, עיבוד משפטים שמאזינים שולחים לבדיחה או לפאנצ'. מה שהרבה יותר מצחיק אותי הם דברים מהחיים שקורים ומפתיעים מאד. כאלו שבשעת מעשה מחרידים אותך קשות, אם כי רק בדיעבד אתה צוחק מזה ללא הפסקה, כמו הסיפור של קרוב משפחה, שמספר על הזמן בו ביקר את סבו, על מנת שלא להעירו משנתו, הוא צועד על קצות האצבעות ולא מדליק את האור, בקושי נושם, ואז פתאום טראח! מפיל איזו קופת צדקה ישנה עמוסה בעשרות אגורות (שלא לומר לירות) ומעיר גם את השכנים מהכפר הסמוך.
קובי אריאלי, עיתונאי וסאטיריקן, נחשב ליהודי שנון במיוחד. בעיניו הבדיחה הכי יהודית היא מעט מתוחכמת. יהודי בא לרב ובוכה שאין לו כסף לחתן את בתו שהתארסה. "כמה יש לך"? שואל הרב. "חמשים אלף", עונה היהודי. "וכמה הצד השני רוצה"? ממשיך הרב לשאול. "מאה אלף", עונה היהודי. "נו", אומר הרב. "לא נורא. תתחייב על מאה, תביא את החמישים ולחמישים האחרים שיחכו". "לא הבנת", עונה היהודי. "אלו בדיוק החמישים שיש לי"...
טוויסט מעניין בכל המרתון היהודי שאני עורכת, מתרחש כאשר אני פונה לקובי סלע, איש יח"צ דגול ושדר רדיו מוערך, אשר שנינותו הצינית הולכת לפניו. מהי הבדיחה הכי יהודית בעיניך קובי? "שמעון פרס". הוא עונה קצרות ונעלם.
אבי בלומנטל, סמנכ"ל בחברת הפקות ומי שהיה אחראי בעבר על כל הצד ההומוריסטי בתוכניותיו של השדר המפורסם מנחם טוקר, מדבר על הומור יהודי. "להומור יש מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית. היהודי תמיד היה עסוק בהישרדות ולהומור טוב יש את הכוח להפיג את הקושי, הצער והמתח הכרוכים בכך. גם בתלמוד יש התייחסות ל?מילתא דבדיחותא?, שמטרתה לעורר את התלמידים ללימוד התורה. נראה לי שהיהודים לא ראו בהומור מטרה אלא כלי עזר".
אך לדעתו של בלומנטל, בדיחות יהודיות זה פאסה. "כמעט כמו בדיחות עדתיות, עבר זמנן". לדבריו, יש היום טרנד של בדיחות ?חרדיות?, שהן משעשעות לא פחות ומציפות את הקונפליקטים שהמגזר מתמודד איתם, כמו סוגיית האינטרנט למשל. "שמעתי על אדמו?ר שמדבר בחריפות נגד האינטרנט. יום אחד הגבאי תפס אותו גולש במחשב, שאל אותו" ?רעבע, אתה מטיף נגד האינטרנט, מאיפה ההיתר שלך לגלוש?!? האדמו?ר לא התבלבל והשיב לו: ?אני, ממילא יש לי את כל האינטרנט ברוח הקודש, רק ששם זה בשחור-לבן?.
"סיפור נוסף שמעתי: ראש ישיבה שקיבל מידע מודיעיני על בחור מהישיבה שהחל להידרדר מבחינה רוחנית. הוא זימן את הבחור לחדרו והורה לרוקן את תכולת כיסיו. הבחור הוציא מהכיס אייפון, אך ראש הישיבה לא ויתר והורה לו להוציא את החפצים גם מכיסו השני. הבחור שלף עוד מכשיר בלקברי וגלאקסי. ראש הישיבה התעקש ופקד על הבחור, ?הן אמרתי לך להוציא הכל!? הבחור האומלל התחנן על נפשו ואמר, ?מבטיח לרב שאין לי עוד כלום בכיס?. ראש הישיבה לא ויתר ושאל, ?הכיצד יתכן? הלא אמרו לי בוודאות שיש לך פייסבוק!?
לכם יש בדיחות יותר טובות? שתפו אותנו בדף הפייסבוק של וואלה! יהדות