מלחמת עמלק הסתיימה בכי טוב: "ו?י??ח?ל?ש? י?הו?ש??ע? א?ת ע?מ?ל?ק ו?א?ת ע?מ?ו? ל?פ?י ח?ר?ב" (שמות יז, יג), ובשוך הדי הקרב בנו בני ישראל מזבח: "ו?י??ב?ן מ?ש??ה מ?ז?ב??ח? ו?י??ק?ר?א ש??מו? י?ק?ו?ק נ?ס??י". היכן הריקודים והמחולות בעקבות הניצחון? לאן נעלמה השמחה המתפרצת של עם עבדים שבמלחמתו הראשונה והמפחידה הצליח להביס עם צבא מנוסה של לוחמים מיומנים?!
נראה שכבר מהמלחמה הראשונה של עם ישראל נקבע שאצלנו לא שמחים על מלחמות, גם כשמנצחים בהן. תחת זאת אנו שמחים על הישארותנו בחיים, ועל כך אנו מודים לה'. ברם, זמן קצר לאחר הקריאה בפרשת "זכור" נגיע לקריאת המגילה, ולכאורה נגלה תמונה שונה של שמחת הנקמה בהמן ובכל חברי תנועתו. מה קרה? האם העם היהודי השתנה, והצטרף לרוקדים על הגגות, השמחים על דם האויב שנשפך?!
יש הטוענים כך, והם מצרפים לכך טענה נוספת כאילו היהודים במלכות פרס ביצעו טבח ספונטני וקולוסלי של אנשים, נשים וטף חפים מפשע. ואולם המתבונן באירועי המגילה רואה עובדות שונות לחלוטין. הוא רואה שגזירתו של המן מעולם לא בוטלה, שכן "כתב אשר ניתן בשם המלך ונחתם בטבעת המלך - אין להשיב" (ח, ח).
לכן עם כל האמפתיה שחש אחשוורוש כלפי אסתר נבצר ממנו לבטל את הגזירה על השמדת היהודים שיזם המן. הוא מאפשר למרדכי להכתיב לסופרי המלך אגרת חדשה המצווה על היהודים "להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם, טף ונשים ושללם לבוז" (ח, יא).
היהודים הורשו אפוא להתאגד ולהרוג את הצרים אותם ואת טפם ונשיהם. המילים "טף ונשים" שבפסוק הם המשך לתיאור היהודים הנתונים לסכנה מידי אויביהם הצרים אותם. בשום מקום לא נאמר שהיהודים הרגו נשים וילדים, ואין כל סיבה להניח שהם עשו זאת. היהודים לא הרגו ביוזמתם, אלא בלית ברירה, לא הרגו את מי שהתחשק להם, אלא רק באויביהם מבקשי רעתם, וכמובן לא הרגו כלל טף ונשים.
ועדיין לא על ניצחון אויביהם ומפלתם נקבעה שמחת פורים, אלא על ההישארות בחיים ועל ההישרדות של העם היהודי. אילו רצו חכמי ישראל לקבוע חג לזכר הריגת האויב הם היו קובעים את פורים ביום י"ג אדר, בו הצליחו היהודים להביס את אויביהם, ואת חגיגת פורים לערים מוקפות חומה ליום י"ד אדר בו נמשך ההרג בשושן.
אמנם, יום הפורים נקבע דווקא ליום שאחרי הלחימה וההרג, ליום המנוחה. בכך מדגישה המסורת היהודית שלא את ההרג והנקמה אנו חוגגים בפורים, אלא את הצלתנו מסכנת המוות, ואת הישארותנו במצב של שקט ובטחון ביום שלאחרי.
העיקרון: "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כד, יז) מתקיים גם בפורים. אנו שמחים על הצלתנו. לא במקרה יום הניצחון הגדול של יהודי פרס ומדי נחרט לדורות בלוח השנה היהודי דווקא כיום צום, הוא תענית אסתר, ואילו ה"ימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם" הם שנקבעו "לעשות אותם ימי משתה ושמחה " (ט, כב).
טועים אפוא מי שמותחים ביקורת מוסרית על שמחת הפורים, וטועים לא פחות מי שיוצאים "לעשות נקמה בגויים" וחושבים שהם הולכים בדרכם של מרדכי ואסתר. יהודי המגילה הרגו רק במבקשי רעתם שבאו עם רישיון להרוג, רישיון שניתן להם בצו המלך בקדנציה של המן. הם לא הרגו חפים מפשע, ולא פגעו בנשים ובילדים.
היהודים במלכות פרס לא נטלו את החוק לידיהם, אלא פעלו בהתאם לחוק הממלכתי. הם לא היו מרימים יד מבלי הצו החתום של המלך. לא היתה כאן תוקפנות ספונטנית של "תג מחיר", אלא התגוננות אפקטיבית בהנחיית הרשות המוסמכת.
אכן אפשר ללמוד מסיפור פורים שיהודים לא צריכים לבחול בשום פעילות דיפלומטית כדי להגן על עצמם, וכן שצריך להוציא את הצווים הדרושים ולצאת למבצעים הנכונים כדי שיצליחו לעמוד בפני מבקשי רעתם. אסור לחכות ליום פקודה ולסמוך שיהיה בסדר, ולא לשגות באשליות שמבקשי רעתם יניחו את נשקם.
כאשר פועלים נכון על-פי החוק הממלכתי, וכאשר מבצעים תהליך של דברי הצומות וזעקתם, ונקהלים ביחד לעמוד על נפשם, מגיעים למצב "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. אולם אין אנו ששים אלי קרב להיכנס לעימותים אלימים, וגם כאשר הורגים באויבים, עודנו עורגים לשקט ולא להרג, למנוחה ולא למלחמה.