פורים רביעי בסטוקוהלם. יצאנו לשליחות הזו לפני שלוש וחצי שנים. היום אני יודעת שאז לא הבנו כלום.
19:00 בערב, מוצאי שבת, כולנו רצים לבית הכנסת מחופשים ומאופרים. בחוץ שורר מזג אוויר קייצי יחסית, רק 3 מעלות בחוץ. אנשים ברחוב מביטים בנו במבט תמוה, הם לא מבינים איך בשעה שבה אזרחים מן המניין חוזרים הביתה, אנחנו מתחילים את החגיגות. שגיא לוחש לי, "אמא, זה קצת מביך אותי" ואני עונה לו, "למה מביך? גם את השוודים צריך לשמח".
אנחנו מגיעים לבית הכנסת שמלא מפה לפה, מבוגרים וילדים, שכך סתם, לא פוקדים את ההיכל. זו השנה השלישית שבמקביל למניין הכללי, אנחנו מקיימים קריאת מגילה לנשים על ידי נשים. 16 נשים, בכל הגילאים, שבחודשיים האחרונים, מחברות אות לאות ולומדות לנגן את מילות המגילה בשפת הקודש.
במדינה כמו שוודיה, ששוויון בין המינים הוא "בילתאין", מדינה שבה גברים יושבים בבתי קפה בחופשת לידה, שנשים עובדות כנהגות משאיות זבל וכחשמלאיות ושהילד אף פעם לא יודע מי יאסוף אותו מהגן אבא או אמא, בית הכנסת האורתודוכסי נמצא במקום בעייתי, יש שיגידו בלתי אפשרי, או כמו שחברה מקומית אמרה לי: "עד שלא יספרו אותי למניין-אני לא באה".
ועם כל המטען הזה, אנחנו עומדות על הבמה, במניין שכולו נשים, בבית הכנסת המרכזי וקוראות ברוב עם והדר את סיפורה של אסתר המלכה. כל אחת מאותן נשים מזכירה לי את אסתר המלכה שהופכת מדמות פסיבית לאישה אקטיבית שמשנה מציאות.
יום ראשון בבוקר, מתארגנים לשוק פורים המסורתי בקהילה. צמד המילים שוק פורים (ויש המכנים אותו "פורימון") טריוויאלי בכל ישוב ושכונה שיש בה יותר משני בני נוער. קשה למצוא תרגום לשוודית למושגים מעורבות בקהילה, תנועת נוער ואחריות חברתית, אולי בגלל שלא צריך פה. כי בשוודיה המדינה תדאג לחלש, תטפל בגיל הרך והמדינה ורק המדינה יודעת מה טוב לי כאזרח.
כדי להקים שוק פורים עם תחנות, תחרויות והצגות לכבוד החג, צריך לעבוד בלי אוצר המילים שצוין למעלה. צריך להסביר לבן ה-16 היהודי, שלומד בבית ספר כללי, בעיר חילונית לחלוטין, למה ומדוע כל כך חשוב שאת ה"סאנדיי" שלו, יקדיש למען מישהו אחר שהוא לא הוא.
לאט לאט הם מגיעים, עשרה בני עשרה עם חיוך של פורים על הפנים. נשמע הגיוני? אז זהו שלא. אנחנו מתרגשים מכל אחד שחוצה את שער הקהילה ונותנים לו חיבוק ענק של הערכה על ההחלטה לצאת מהמיטה ולחלוק עם ילדי הקהילה היהודית את השעות הקרובות. ממש כמו מרדכי היהודי, שומרים על זהותם היהודית בתוך העשן הסמיך של שושן הבירה.
ב11 בבוקר, קהילת סטוקהולם פותחת את שערי החגיגה לקהל היהודי בעיר. והנה גם אנחנו, הרחק מארץ היהודים, ביום הארבעה עשר לחודש אדר עושים משתה ושמחה. ילדים בכל הגילאים מלווים בהוריהם, מחופשים מכף רגל ועד ראש זוללים אזני המן ושרים שירים בשפת עמם.
ואני, כותבת את איגרת הפורים הזו, בפעם הרביעית והאחרונה. מתגעגעת לבית, למקום שהכל פשוט וטבעי. למקום שבו כולם חוגגים איתך, גם הרחוב ומזג האוויר.
לשנה הבאה בירושלים הבנויה.