ביום השמיני זה סוף סוף קורה. לאחר חודשים של תכנון ובנייה, מלאכת המחשבת המפוארת של בניין המשכן באה לסיומה. ולאחר סיום הכשרתם של הכוהנים, עולה אהרון לראשונה לבדו על הבמה המרכזית מול העם להקריב את חטאתו ולכפר על עצמו ועל חטאות העם. קרבן זה והטקס הנלווה אליו הם סימן ממשי לטהרתם של בני ישראל ומיד לאחריו נראה כבוד האל לכל העם.
תיאור זה הוא אחד משיאי הספרות המקראית וסיפורם של בני ישראל כל העם זוכה לראות בהתגלות האל, היורד על המשכן. המשכן, שהוא מעין הר סיני נודד, ממלא את ייעודו ומאפשר להם לחוש שוב בקרבתו של האלוהים. אך להתגלות הזו יש סוף רע ומר. נדב ואביהוא, שני בניו של אהרון נסחפים בלהט גילוי השכינה ומסתערים פנימה עם המחתות שלהם, נושאים "אש זרה". המעשה הספונטני הזה מהווה חריגה חמורה מכללי הטקס ואש יוצאת מלפני האל ואוכלת אותם.
למעשה של נדב ואביהוא יהיו השלכות קשות על המשך ההיסטוריה של ההתגלות האלוהית לבני ישראל. בעוד שלושה שבועות נקרא את פרשת "אחרי מות", שנפתחת כך: "ו?י?ד?ב??ר י?הו?ה א?ל מ?ש??ה א?ח?ר?י מו?ת ש??נ?י ב??נ?י א?ה?ר?ןב??ק?ר?ב?ת?ם ל?פ?נ?י-י?הו?ה ו?י??מ?תו?. ו?י??אמ?ר י?הו?ה א?ל-מ?ש??ה ד??ב??ר א?ל-א?ה?ר?ן א?ח?יך? ו?א?ל-י?ב?א ב?כ?ל-ע?ת א?ל-ה?ק??ד?ש? מ?ב??ית ל?פ??ר?כ?ת--א?ל-פ??נ?י ה?כ??פ??ר?ת א?ש??ר ע?ל-ה?א?ר?ן ו?ל?א י?מו?ת כ??י ב??ע?נ?ן א?ר?א?ה ע?ל-ה?כ??פ??ר?ת".
פרשה זו קושרת מבחינה רעיונית את מות שני בני אהרון, נדב ואביהוא לחוק יום הכיפורים. טקס הקרבת הקורבנות ביום כיפור דומה מאוד למה שקרה ביום השמיני. גם כאן אהרן מקריב את חטאתו ומכפר בעדו ובעד כל העם וגם כאן הוא זוכה להתגלות. אך הפעם זו התגלות מסוג אחר לגמרי רק אהרון הכהן, שנכנס לפני ולפני לקודש הקודשים זוכה לראות את האלוהים בתוך ענן הקטורת. נראה שיש כאן תהליך הפקת לקחים של אלוהים. הוא מבין עד כמה מסוכנת היא התגלות מול כל העם, שכן כבר ראינו שהיא עלולה לעורר בעם התרגשות מטורפת שעלולה לעלות להם בחייהם.
החוויה האקסטטית של לראות את כבוד ה' היא חוויה טוטאלית שיש בצידה סכנה ולכן מיד לאחר מות נדב ואביהוא אלוהים מודיע שלמעשה הוא לעולם לא יתגלה יותר מול כל העם. רק יום אחד בשנה, הוא יום הכיפורים, הוא יתגלה לאדם אחד בלבד, הוא הכהן הגדול, במקום אחד בלבד בקודש הקודשים.
המתח הקשה הזה בין החוויה הרוחנית הקולקטיבית והספונטנית אותה מייצגים נדב ואביהוא לבין החוקים הנוקשים של הממסד והטקס הוא מתח מתמיד שמצוי ביסודה של כל תרבות, שחייבת לשמור על איזון בין יצר החיים, ההתחדשות וההשראה לבין מסגרות, מנהגים וצורות שלתוכן יש ליצוק את החוויות, על מנת שיישמרו לדורות הבאים. ללא מנהגים ומסורות לא תיווצר תרבות שאפשר להעביר הלאה וללא מעשים ספונטניים של התרגשות וחוויה לא תוכל התרבות לשמור את עצמה חיה.
בדורות הבאים המשיכו יחידי סגולה (מיסטיקנים, צדיקים, פוסקי הלכה) להוות את ערוץ הקשר והממשק בין האלוהי לאנושי אך במאתיים וחמישים השנים האחרונות משהו השתנה באופן דרמטי המגע עם הקודש שב והתרחב.
אם בעבר היו אלה רק גברים שזכו לחוש את קרבת האל אז בשנים האחרונות יותר ויותר מעגלים של נשים הפכו לחלק מן הסיפור. קהלים חדשים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים לוקחים חלק בהתחדשות תרבותית שמאפיין מרכזי שלה הוא הדמוקרטיה של חווית הקדושה.
התורה היום אינה מסורה ליחידי סגולה והתרבות היהודית פתוחה לכל. ההתחדשות הזו היא מרתקת ומרגשת וגורמת לפרשת השבוע שלנו לחוש חיה ורלבנטית יותר מתמיד. בשלוש מאות השנים האחרונות.