פרשנויות רבות ומגוונות ניתנו לחטאם של נדב ואביהו. אחת מהן קובעת שהם נכנסו לאהל מועד שתויי יין. המדרש לומד זאת מכך שמיד לאחר סיפור מותם הטרגי ציווה ה' את אהרן: "יין ושכר אל תשת" (ויקרא רבה יב). סמיכות הפרשיות מהווה בסיס איתן לדרשת המדרש, אולם מבחינה הבנת הדברים מתעוררות שאלות קשות על פרשנות זו:
א. התורה הרי ציינה שחטאם היה שהקריבו אש זרה. מדוע להמציא הסבר אחר?
ב. כיצד ניתן להעניש את נדב ואביהו על שתיית יין, אם עדיין לא כל ציווי שאוסר זאת בשעה שהם שתו. הרי כלל גדול וידוע הוא שאין עונשין אלא אם כן מזהירים?
הרמב"ן עונה על שתי השאלות הראשונות בהסבירו שאין כוונת המדרש לכך ששתיית היין הייתה חטאם של בני אהרן, אלא שבגלל שתיית היין הם טעו והביאו אש זרה. בהמשך לכך בא הציווי על הכוהנים להימנע משתיית יין כדי למנוע תקלות בעתיד. עבודת ה' מחייבת דעה צלולה ואישיות מפוקחת. תפיסה זו מצאה את ביטויה גם בהלכות הנוגעות לזמננו ולא רק לכוהנים. ההלכה אוסרת להתפלל במצב של שכרות, וכן נאסר על מי ששתה כמות של רביעית יין להורות הלכה.
איסור זה נראה כה הגיוני עד שקשה להבין מה הביא את נדב ואביהו לשתות יין לפני הפעם הראשונה שהם באים לעבוד במשכן? הרי ברור לכל בר-דעת ששתייה ועבודת ה' רצינית אינן הולכות ביחד?!
נראה שנדב ואביהו הבינו שהדרך לתפוס ראש ולהיכנס לצלילות הדעת, שונה מאדם לאדם. שני הכוהנים הצעירים רצו להיכנס לאווירה של שמחה, ולקבל השראה בעזרת השתייה. הם התכוונו להתחיל בעבודה אחרי שעברו את החימום, ומבחינתם השתייה הייתה דרך אידאלית להגיע להתרוממות נפש.
גם כיום יש מי שמחפשים להיכנס לראש טוב על ידי שתיה ושאר חומרים מטשטשים. תרבות השתייה שעד לא מזמן הייתה נדירה בארץ, חודרת יותר ויותר. תרבות הפאבים ומסיבות הנוער בהם שותים אלכוהול לשכרה מתפשטים והולכים, וגיל השתיינים הולך ויורד.
לפי סקר שפורסם לפני כשנה הנוער הישראלי מככב בראש רשימת השותים אחרי אוקראינה, ולאור המצב שם, ייתכן שכבר עברנו אותם. תרבות השתייה נותנת את אותותיה גם בתוצאות קשות של אלימות ושל תאונות דרכים. הצעירים מחפשים ריגושים והתנסויות מוקצנות, המבוגרים מבקשים דרכים מלאכותיות להטביע ביין את צרותיהם, להשכיח את יגונם ולהמתיק את שגרת יומם, עד שבהדרגה והשתייה הופכת ממרפא לצרה, לצרה חשוכת מרפא. בתחילה שותים כדי להיכנס לתפוס ראש ולהשתחרר, ולאחר מכן נאלצים לתפוס את הראש ולשאול איך הגעתי לאן שהגעתי?!
אולי גם משום כך יש לנו יום בשנה הלא הוא פורים בו מחויבים לשתות. כך יהודים יכולים להתנסות ולהבין שבשאר ימות השנה עדיף בלי זה.
סיפור נדב ואביהו יכול ללמד לא רק על עניין השתייה אלא גם על עיקרון כללי: יש מקום לחפש דרכים אינדיבידואליות בעבודת ה', אולם צריכים להיות זהירים מאוד בניסיונות להגיע למוזה ולהתרוממות הנפש באמצעות שיטות מלאכותיות וחיצוניות, במיוחד אם מסתכנים בהן באבדן שליטה עצמית.
אולי גם לכך רומזת התורה כשהיא אומרת שהם חטאו ב"אש זרה". הם השתמשו באמצעי חיצוני ומלאכותי כדי להגיע להתלהבות בעבודת ה', שהפך את הלהט הדתי שלהם לאש זרה. אנו צריכים להגיע לעבודת ה' שיש בה שמחה והתלהבות, ואנו רשאים לבקש את החוויה האותנטית האינדיבידואלית, אבל אל לנו להסתפק בפתרונות הקלים, המלאכותי והחיצוניים. אין הם תחליף לחיפוש אמתי ורציני אחרי הדרך הפנימית והאישית של כל אחד.