אחת הבעיות המרכזיות של האדם בתקופה המודרנית היא בעיית הבדידות. בעבר אנשים חיו רוב חייהם בחיק המשפחה ובחברת שכנים ורעים, ובמקום המגורים כולם הכירו את כולם. מעגלים חברתיים אלה העניקו להם ביטחון ותמיכה. כיום, רוב אוכלוסיית העולם מתגוררת בערים בהן יכול אדם להיות מוקף במיליוני אנשים, אך להרגיש ביניהם בודד לגמרי, ההתפתחויות הטכנולוגיות תרמו אף הן להחרפת הבידוד.
המזגנים מעודדים אנשים להישאר ספונים בבתיהם, הטלוויזיה החליפה את ההתכנסות החברתית, והמרשתת (אינטרנט) מאפשרת לאדם להיות בקשר עם העולם, תוך שהוא מכונס כל כולו בתוך קונכייתו. הרשתות החברתיות אמנם מאפשרות להיות בקשר עם אנשים אחרים כל הזמן, ולרכוש המוני "חברים", אולם החברות הווירטואלית אינה מסוגלת להעניק את היתרונות הגלומים בחברות אינטימית בלתי אמצעית.
בנוסף יש בחברה בת זמננו הרבה יותר אנשים בודדים: רווקים ורווקות, גרושים וגרושות, אלמנים ואלמנות. הארכת תוחלת החיים הביאה אף היא להגברת תופעת הבדידות לעת זקנה. מחקרים מלמדים שבדידות עלולה להוביל לא רק לדיכאון ולמצוקה נפשית אלא אף למחלות פיזיות כגון מחלות לב, אלצהיימר ועוד.
בפרשת השבוע "תזריע" מדובר על אדם שלקה בצרעת, והוא מקבל הוראות שיש להן השלכות ברורות לענייננו: "ו?ה?צ??רו?ע? א?ש??ר ב?ו? ה?נ??ג?ע... ט?מ?א ט?מ?א י?ק?ר?א..ב??ד?ד י?ש??ב מ?חו?ץ ל?מ??ח?נ?ה מו?ש??בו?" (ויקרא יג, מה-מו). החובה שמוטלת על המצורע להכריז על טומאתו מעוררת תמיהה, שכן לא מצאנו בשום מקום אחר שאדם שנטמא צריך לרוץ לספר לחבר'ה.
חכמים הסבירו שהמצורע "צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשין עליו רחמים" (מועד קטן ה, א)). לפי פירוש זה לא מדובר בעונש, כי אם בדרך לתיקון המצב. תמיכה חברתית יכולה לסייע בהתמודדות עם מחלות ומצוקות. עצם הידיעה של החולה שהוא אינו לבד במערכה, וכי יש מי שחרד לגורלו ומבקש עבורו רחמים, עשויה לנסוך בו כוחות מחודשים ולסייע לו להתגבר על צרותיו.
בכך באה התורה ללמד שכאשר אדם נמצא בצרה עליו להתגבר על מחסום הבושה ועל הרצון לשדר לסביבה "שהעסקים כרגיל", ולהודיע צערו לרבים. בה במידה ציווי זה מלמד את החברה כולה שיש להיות ערים למצוקותיו של האדם הבודד ולדעת לתמוך, לעודד ולהקל.
ואכן, המסגרת הדתית מחייבת יצירת קהילה ופיתוח קשרים חברתיים. ההלכה העצימה את מצוות גמילות חסדים וביקור חולים, ובהלכות אבלות הושם דגש חזק על התמיכה החברתית לאנשים בעת צרה. גם חיי היום-יום של הקהילה היהודית מכילים כלים יעילים להפגת הבדידות, כשבראשם בית הכנסת ובית המדרש המזמינים את הבא בשעריהם להיות חלק מקבוצה חברתית שיכולה להוות גם קבוצת תמיכה לעת מצוא.
בימים אלה אני שוהה לזמן מה בבוסטון שבארה"ב, ומידי פעם פוגש ישראלים הנמצאים כאן לרגל לימודים, ונדהם לגלות מה רבה בדידותם. ישראלים שומרי שבת, לעומת זאת, הגיעו בשבת הראשונה שלהם לבית הכנסת ומיד פגשו את כל האחרים, והצטרפו למעגל קהילתי תוסס של תפילות ופעילויות, אירועים חברתיים, אירוח לארוחות וסיוע בנושאים שונים.
האדם הוא יצור חברתי, והצורך בתמיכה חברתית הוא צורך אנושי אלמנטרי. לפיכך, זוהי חובה אנושית ודתית בסיסית המוטלת על כל אדם ועל כל קהילה להשקיע בעשייה חברתית שמחלצת אנשים מבדידותם, הן בעת צרה וצער והן במצבי שגרה.