כולם מדברים על המשפט אף אחד לא מדבר על מוסר

כול הסערה סביב משפטו של אהוד אולמרט, יחד עם תרבות המעטפות והמקורבים, המזכירה הנאמנה ועכשיו- הסכם עדת המדינה ואולי עוד קלטות מפלילות וחגיגה פלילית נוספת מטילות עצב וחרדה. יותר ויותר נראה שמה שאנחנו מגלים, משפט אחרי משפט, תיק אחר תיק היא תרבות שלטונית מכורסמת עד היסוד.

השחיתות, התאווה לכוח והתבוסה מול ההון והפאר יחד עם התיאבון המיני הפרוץ וניצול המרות מסמנים את הפוליטיקאי העכשווי. אינני חובב גדול של קלישאת ירידת הדורות והקסם שהיה פעם, אבל במקרה הזה אני מאמין בקלישאה. נדמה לי שמי שצעד פעם קדימה, לפני הקהל ועבורו עשה זאת מסיבות שונות לגמרי- תחושת שליחות, רצון אמתי לשנות ולהשפיע ואולי לפני כול אלו- תפיסת עולם, אידאולוגיה, כמעט מילה מגונה מול התמונה שנגלית מולנו במשפט: יקום של כסף ועוד כסף.

בפרשת השבוע, פרשת " תזריע", אנחנו פוגשים בעיקר את היחס למצורע, הפרשה מוסרת לנו את הנגעים השונים, את מראם ואת דרכי הטהרה וההתגברות עליהם. הפירוט הגדול של הפרשה מעוררת פליאה, אבל אחרי שמבינים שאותם נגעים בעור הם עדות על נגעים בפנים, מבינים כי הכתוב בעצם מציע לאדם דרך להתמודד עם כשלים בעולמו הפנימי.

למשל, הסגר והימנעות מהחברה לתקופה מסוימת, או טבילה ועבודת טהרה סביב הגוף והבגדים, ועד להכחדה ממש של הבגדים הטמאים. אבל הכתוב גם זוכר לעשות היררכיה, לציין מה חמור יותר, והעבודה בכדי להתגבר על הנגע מורכבת יותר ומה פשוט יותר וגם הדרך לטהרה- פשוטה יותר.

האלמנט המרכזי שהיה חסר בעיניי השבוע היה דיון משמעותי ורציני על הכישלון המוסרי של אולמרט וגם של שולה זקן. עמדנו מותקפים מול הדיווחים עם עסקת הטיעון, על מחירים ועל בגידות, עורכי דין ועיתונאים, כולם הימרו על הרולטה , תחתום או לא תחתום, אבל אף אחד לא דיבר על הנגע ועל הצורך בטהרה.

נדמה שגם בפרשות אחרות שצצו השבוע העדפנו לרכל ולחרוץ גורלות, להיטלטל בין מזימה פוליטית לתמונות חודרניות ומבזות. אבל בכל המקרים אנחנו שוכחים לשאול על הערכים, על הנורמות, על הצורך של מי שנכשל להכות על חטא, לצאת לבידוד, לחזור לעצמו לפני שהוא חוזר אל החברה כולה. אבל אם גם אנחנו, הקהל כולו, וגם הכוהנים, אם עוד ישנם כאלה- אנשי רוח ותרבות, מנהיגים, אנשי משפט- כולנו מדברים רק על החתימה על העסקה, מה נלין על החשודים?

אני לא רוצה להתחסד. במשך שנים רבות השתתפתי במסיבות טרנס, ואני חושב שבמובנים רבים, ותוך שמירה על חוש המידה ועל ניקיון ויחס מתאים לסביבה יש במסיבות הללו מקום נכון להתפרקות, להתעלות ולהבעה אישית. היחס הציבורי למסיבות הללו הוא שטחי , וחסר שום עומק. זה לא מה שהתרחש השבוע בפרו כשחבורה של ישראלים ארגנו מסיבת טרנס באתר עתיקות בפרו.

אני לא נסחף כמו כלי התקשורת בארץ, ברור לי שלא הייתה שם אורגיה פרועה ושלא הייתה שום כוונה לפגוע בעתיקות, באתר וברגשות של הציבור המקומי, זה בהחלט סיפור של חוסר יחס לסביבה וגסות לב. אבל אולי זו הבעיה הבוערת.

זה הדבר שעליו צריך להתעכב: מדוע אנחנו מרגישים בני בית בכל מקום, תמיד מורמים ממי שסביבנו, תמיד צעקניים ובטוחים שהכול מגיע לנו והשירות וההתרפסות של המקומיים הם מובנים מאליהם? כל כך הרבה פעמים במהלך הטיולים שלי ראיתי את תופעת ההתנשאות והבוז של הישראלי לסביבה המקומית.

התערובת המסוכנת של אותה ססמת " עם סגולה", אשר במקום לגרום לנו לעידון גורמת לנו לגבהות לב וחוסר קשב והפחד מהמפגש עם תרבות אחרת הופכים את הישראלי המטייל לפצצת זמן בעבור מי שמסביבו, הבעיה היא לא המסיבה, אלא הדרך והצורה. אנחנו חוצים את העולם, מנהג יפה בעיניי, אבל במקום לפגוש את התרבות החדשה , אנחנו מסתגרים בחבורות ובמקום לספוג מהמקום, למשל בביקור באתר עתיקות, אנחנו הופכים אותו לשלוחה ישראלית- סמים, חופש ופורקן.

האלבום החדש של שלומי שבן יוצא בימים אלה. כהרגלו הוא לא עושה למאזין הנחות- התנועה בין סגנונות, המילים המורכבות, הטקסטים שהם תמיד בחזית אצל שבן כמו הצלילים. היכולת של שבן היא כפולה- גם לתאר ברישומי פחם נהדרים את החיים הקטנים שלנו, של הדור הצעיר , בשירים כמו " איקאה" או “ילד עכשיו", אבל גם את החוויה הישראלית הרחבה יותר, המאוימת תמיד, הסהרורית כמו בשירים " תרגיל בהתעוררות" ו " דיוטי פרי".

היכולת הכפולה הזאת מעבירה את שבן במבחן החשוב מכולם - המגע והקרבה לחיים סביבו, הצורך הפנימי להגיב על הקשיים והסערה הישראלית- זו המשפחתית וזו הציבורית. בעבורי, אמן גדול נמדד קודם כול בזה, לפני הלחנים הקליטים, לפני ההצלחה, רק יצירות כאלה עומדות במבחן הזמן והופכות חשובות. שבן ממשיך להיות חשוב.