מאמינים יקרים, אתם יכולים להפסיק לפחד מהאבולוציה

אחד האירועים החשובים בתחום הדת והמדע בעת האחרונה היה החלטת מועצת החינוך של מדינת קנזס בארה"ב להוציא את נושא האבולוציה מתכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים. הוחלט שהתלמידים לא ייבחנו עוד על האבולוציה, ובכך הובטח למעשה שגם יפסיקו ללמוד את הנושא (שהרי ידוע לכולם שתלמידים ומורים כאחד אינם טורחים לעסוק בנושאים שלא יופיעו בבחינת הבגרות). במועצת החינוך החדשה שנבחרה במדינת קנזס היו רוב החברים פונדמנטליסטים. הם התנגדו להנחלת האבולוציה כעובדה מדעית, וגרסו כי יש להציגה כ"השערה גרידא", שלא הוכחה. במקביל דרשו כי אמונתם שכל מין ומין בעולם החי הוא תוצאה של מעשה בריאה נפרד תוצג כגישה חלופית ושוות ערך להסבר המדעי בדבר מקורו של עולם החי.

ננסה לברר את הסיבה להתנגדותם הנחרצת של הפונדמנטליסטים לרעיון האבולוציה. ישנן בוודאי עוד תופעות טבע שההסבר המדעי לקיומן אינו עולה בקנה אחד עם פשוטו של מקרא, אבל לא היה בהן כדי לעורר תביעה תקיפה מצד גורמים דתיים לשינויים בתכנית הלימודים.

יש עוד נושא מדעי שגרם בזמנו לסערת רוחות ולמחלוקת גדולה אף יותר. הכוונה היא לשאלה האם כדור הארץ חג סביב השמש או להפך – השמש היא הסובבת את הארץ. כידוע, התקיים משפט של הכנסייה הקתולית נגד האסטרונום האיטלקי בן המאה השבע עשרה, גלילאו, בשל תמיכתו בתאוריה שכוכבי הלכת חגים סביב השמש. גלילאו גם הצהיר כי פענוח צפונות גרמי השמים הוא מסמכותו של האסטרונום המצויד בטלסקופ, ולא מסמכותה של הכנסייה. כשריחפה עליו סכנה של הוצאה להורג, נאלץ גלילאו לחזור בו מדבריו ולהביע חרטה. אבל אף על פי שהביע חרטה בפומבי, והצהיר כי השמש אמנם נעה סביב כדור הארץ, וכי רק הכנסייה מוסמכת לקבוע את מהלכם של גרמי השמים, דנה האינקוויזיציה את גלילאו למאסר עולם, וספריו נרשמו ב-Index, רשימת הספרים האסורים בקריאה לכל קתולי מאמין. רק בזכות ידידותו רבת-השנים עם האפיפיור אורבן השמיני, ובשל גילו המבוגר, ניצל גלילאו מבילוי שארית חייו בבית הכלא, ועונשו הומר במאסר בית.

הוויכוח הדתי סביב השאלה אילו גרמי שמים הם נייחים ואילו ניידים, הוא מוזר ביותר. תיאור בריאת העולם בתורה אין בו ולו מילה אחת של תמיכה בנייחותו ומרכזיותו של כדור הארץ. מהיכן אפוא מופיע בכתבי הקודש הרעיון שהשמש חגה סביב כדור הארץ? יש רמז לכך בספר יהושע, פרק י', בתיאור מהלך הקרב בעמק איילון. יהושע, החפץ בשעות אור נוספות על-מנת להשלים את ניצחונו, מבקש מאלוהיו שיעצור את השמש: "שמש בגבעון דום", ובקשתו אכן נענית. על סמך אמירה זו נטען כי במצב רגיל אין השמש קבועה במקומה אלא סובבת סביב כדור הארץ. פרשנות מפוקפקת זו די היה בה כדי שהכנסייה תרשיע את גלילאו, תדון אותו למאסר עולם ותורה לשרוף את ספריו. חייב להיות כאן עניין עמוק יותר.

אחד העקרונות החשובים העולים מהכתוב בתורה הוא מרכזיותו של האדם בעולם. הרעיון כי האדם הוא נזר הבריאה, כפי שמרומז בספר בראשית (א:כח-כט) ומצוין במפורש בתלמוד (סנהדרין לח.), הוא מיסודות האמונה של האדם הדתי. מה משמעות הדבר לגבי המצב הגשמי של האדם? האם חשיבותו של האדם מבחינה רוחנית גוררת אחריה חשיבות דומה מבחינה גשמית? אם אכן חשיבותו הרוחנית של האדם מקנה לו גם חשיבות גשמית, הרי קבלת עקרונות האבולוציה, לפיהם התפתח המין האנושי מחיידק פשוט, יהיה בה משום חילול הקודש. אם לאדם מקור גשמי משותף למקק וללטאה, נראה כי משמעות הדבר היא שאנחנו נטולי רוחניות כמותם.

לפי אותו קו מחשבה היה סביר להניח שכוכב הלכת שעליו אנו חיים יהיה מרכז היקום ושאר גרמי השמים יחוגו סביבו. המחשבה שכדור הארץ הוא עוד גוף אסטרונומי בין שאר גרמי השמים המקיפים את השמש יש בה כדי להשפיל את צלם האלוהים של האדם. כיצד ייתכן שהבורא בחר לשכן את האדם שנברא בצלם אלוהים במקום כה חסר ייחוד? מבחינה היסטורית ברור כי התאוריה על מרכזיותו של כדור הארץ נשתמרה במשך 1400 שנה ללא כל פקפוק, לא מתוך הסתמכות על נתונים מדעיים אלא מתוך שיקולים אחרים לגמרי.

האחיזה הכלל עולמית שהתאוריה על מרכזיותו של כדור הארץ קנתה לה, נבעה בעיקר מהחשיבות שהיא העניקה למעמדו של האדם ביקום. התאוריה לא פותחה כסיכום מוצלח של התצפיות האסטרונומיות, אלא כדי לתת תוספת עצומה לתחושת החשיבות העצמית של האדם. ככל שחלף הזמן, והתצפיות האסטרונומיות הפכו מדויקות יותר, נוספו עוד ועוד הנחות נפתלות להיפותזה של מרכזיות כדור הארץ, כדי ליישבה עם הנתונים האסטרונומיים המצטברים.

רק במאה השש עשרה, הגיעה הקהילייה המדעית סוף סוף להכרה, שהתאוריה לפיה חגים כל גרמי השמים סביב כדור הארץ, פשוט אי אפשר ליישבה עם התצפיות האסטרונומיות, גם לא בעזרת כל ההתפתלויות המתמטיות. בהדרגה התקבלה התאוריה בדבר מרכזיותה של השמש ביחס לכוכבי-הלכת הסובבים אותה, תוך מיקומה של האנושות בכוכב-לכת "זוטר", רחוק ממרכז היקום.

כאשר כבר השלימו הפונדמנטליסטים עם מצב מצער זה, נפלה עליהם מכה חדשה. בשנת 1859 פרסם צ'רלס דארווין את ספרו המפורסם על מוצא המינים, המציג את תאוריית האבולוציה באמצעות הברירה הטבעית. תאוריה זו טוענת כי כל המגוון של החי והצומח, כולל האדם, התפתח כולו בהדרגה מצורות חיים פשוטות יותר. המדענים כבר הוכיחו כי כוכב-הלכת שבו מתגורר האדם הוא חסר ייחוד מבחינה פיזית; כעת באו המדענים וטענו כי אין למין האנושי כל ייחוד גם בעולם הביולוגי. אם נאלצו הפונדמנטליסטים בסופו של דבר להסכים כי כדור הארץ אכן אינו נמצא במרכז מערכת השמש, שהרי יהיה זה אבסורדי להכחיש עובדה זו כיום, הנה במה שנוגע לאבולוציה, הם ממשיכים לעמוד בתוקף על טענותיהם בדבר ייחודם הביולוגי של בני האדם.

לאור האמור ברור שלא הטקסט של ספר בראשית הוא הסיבה להתנגדותם הנמרצת של הפונדמנטליסטים לאבולוציה, אלא השקפת-עולם שלהם.

התפיסה הפונדמנטליסטית של רוחניות האדם, מחייבת שמקורו הפיזי של האדם יהיה שונה מזה של בעלי-חיים "נחותים". תפיסה זו רואה פחיתות כבוד לאדם בקביעה כי "אבותיו הקדומים של אדם היו קופים". על פי השקפתם, לכל מין ישנו המקום שקבע לו הבורא בעולמו, וכך נשמר מעמדו הרוחני הייחודי של האדם.

יש הבדל חשוב מאוד בין הוויכוח על מרכזיות השמש ובין הוויכוח הנוגע לאבולוציה. במאה העשרים ואחת, הידע הרב שיש בידינו באסטרונומיה ובמדעי החלל אינו מאפשר עוד להכחיש את מרכזיותה של השמש. ואולם הדיון באבולוציה עוסק באירוע שהתרחש בעבר הרחוק, לפני היות האדם. אי-לכך, טוענים הפונדמנטליסטים, מי יודע מה באמת קרה? ייתכן שהייתה אבולוציה, וייתכן שלא. מדובר בסך הכול ב"תאוריה בלבד", והפונדמנטליסטים לא ישנו את עקרונות אמונתם כל אימת שמישהו מעלה תאוריה בלתי-מוכחת.

כל השאלות התאולוגיות הללו נעלמות כאשר מבינים כי החשיבות הגשמית של דבר כלשהו והחשיבות הרוחנית שלו אינם תלויים זה בזה כלל ועיקר. היהדות אכן מדגישה שרוחניות נמצאת לעתים בדברים הפשוטים ביותר.

ההכרה שספר בראשית דן בתכונות הרוחניות של האדם, ולא בגשמיותו, מביאה אותנו להבין שהביטוי "ויברא אלוהים את האדם בצלמו", מתייחס למגוון התכונות הרוחניות הייחודיות של האדם, ולא לבריאתו הפיזית (בריאת יש מאין). פרשנים שונים מסבירים כי הפועל "ויברא" בבריאת האדם (בראשית א:כז) מתייחס ליכולות האינטלקטואליות והרוחניות המאפיינות את המין האנושי. רש"י, ר' סעדיה גאון, ר"ע ספורנו, רד"ק והרמב"ן – כולם מדגישים כי עליונות האדם על המינים האחרים היא בתחומי הדיבור, הידע, החכמה והיצירה. מבחינה גופנית, האדם חסר כל ייחודיות, והוא נחות מבעלי-חיים רבים.

ההבחנה בין אפיונים רוחניים ואפיונים גשמיים מודגמת היטב בעזרת השוואה בין השימפנזה לבין האדם. בעבר נהגו הביולוגים להגדיר הבדלים בין בעלי-חיים שונים על סמך הבדלים מבניים של הרקמות, של השלד ושל המערכות הפנימיות. השוואות אלו הובילו רק להערכות איכותיות, שלעתים לא היו אלא ניחושים בלבד. ואולם בשנות השבעים של המאה הקודמת היו התפתחויות בביולוגיה המולקולרית שהניבו שיטה כמותית, הידועה כ"שעון הדנ"א המולקולרי", והמאפשרת למדוד את הקרבה הפיזית בין המינים השונים. מחקרים שנערכו בעזרת שיטה זו העלו, כי הקוף שתכונותיו הפיזיות הן הדומות ביותר לאלו של האדם (Homo sapiens), הוא השימפנזה.

כל גן הוא קטע של מולקולת הדנ"א, המורכבת משרשרת ארוכה מאוד של יחידות מבנה בסיסיות הנקראות זוגות-בסיס (base-pairs). על פי בדיקה השוואתית של זוגות-הבסיס בדנ"א של הרבה גנים שונים, נקבע שהשימפנזה הוא מין הקוף הדומה ביותר לאדם. למעשה, המערך השלם של זוגות-הבסיס בדנ"א של האדם זהה ב-98.5% לזה של השימפנזה. ממצא זה מצביע על קרבה ביולוגית רבה בין שני המינים.

יש אנשים שהמידע הזה גורם להם אי-נחת, משום שהם רואים בו קביעה שהאדם אינו שונה בהרבה מהקוף. אולם פרשנות זו מוטעית לחלוטין. כל מי שעיניים בראשו יכול לראות את ההבדל העצום בינינו לבין הקופים. בכל הנוגע להיבטים רוחניים – אינטליגנציה, כושר הבחנה, יצירתיות, חשיבה, מוסר – הישגיה של השימפנזה זניחים לחלוטין לעומת הישגיו של האדם. אף שימפנזה מעולם לא כתב ספר, או צייר ציור, או פיתח תאוריה מדעית, או הגה רעיון פילוסופי, או הקים קרן צדקה. ובאמת, לנוכח הזהות הרבה של המאפיינים הפיזיים של האדם והשימפנזה, עולה מאליה השאלה מדוע קיים פער כה עצום בין תכונותיהם הרוחניות? אולי התשובה היא, שעל האדם שורה רוח האל.

מה יש לומר על היכולות הפיזיות של האדם? אדם אינו יכול לרוץ כמו צבי, או לטפס כמו סנאי, או לשחות כמו דולפין, או לעוף כמו ציפור – והרשימה ארוכה. ברור שהבורא לא חנן את האדם בכישורים פיזיים מיוחדים. ישנה אפוא הבחנה ברורה בין התכונות הרוחניות של האדם, שבהן הוא נבחן כישות שונה מכל שאר בעלי-החיים, ובין התכונות הפיזיות, שבהן אין הוא מצטיין במיוחד.

מעשה הבריאה, המתואר בספר בראשית, נשאר נאמן להפרדה זו שבין הפיזי לרוחני. לכן אין כל השפלה בעובדה שהמין האנושי מאכלס כוכב-לכת חסר-ייחוד הסובב כוכב חסר-ייחוד. גם אין כל פסול בכך שההיסטוריה האבולוציונית משותפת לאדם ולכל שאר בעלי-החיים. ייחודו של האדם הוא בצלם האלוהים שבו נברא, וייחוד זה אינו מתבטא במיקום כוכב-הלכת שלו או בגנים הנמצאים בתאי גופו, אלא בתכונותיו הרוחניות בלבד. אין אפוא כל סיבה לאדם המאמין להתנגד לתאוריה בדבר מרכזיותה של השמש, או לגנות את האבולוציה, מסיבות דתיות.

בפרק השני פסוק ז' של ספר בראשית כתוב: "וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". פסוק זה מתאר את האופי הכפול של האדם – צירוף של הפיזי (עפר) והרוחני (נשמה). המסר בפסוק זה הוא שהאדם נוצר על-ידי יציקת תוכן רוחני (נשמה) לתוך יצור פיזי (עפר מן האדמה). ייתכן כי היצור הפיזי, המוזכר ראשון, נוצר בתהליך אבולוציוני שנמשך מיליוני שנים. התכונות המהותיות החשובות של האדם הן המאפיינים הרוחניים שלו, שאותם יצק הבורא לישות פיזית שכבר הייתה קיימת (ויפח באפיו נשמת חיים). השילוב הזה של הפיזי והרוחני, הוא המאפיין את 'האדם'.

בפסוקי התורה המתארים את התהוות עולם החי, אנו מוצאים שימוש בשני פעלים שונים. ביצירתם של בעלי החיים הראשונים נאמר: "ויברא אלוהים" (א:כא), ובהמשך, כאשר מדובר ביצירתן של חיות היבשה, נאמר: "ויעש אלוהים" (א:כה). הפועל "ויברא" והפועל "ויעש" מורים על פעולות השונות זו מזו במהותן. בריאה היא יצירה חדשה בתכלית, או מן הבחינה הפיזית (יש מאין) או מן הבחינה המהותית (יצירת ישות חדשה לחלוטין – כגון חיים), ואילו עשייה הוראתו יצירת משהו מורכב ממשהו פשוט יותר (כגון עשיית רהיט מבול עץ).

אפשר להסתייע בהבדלים לשוניים אלו בהסברת פסוקי התורה. את הביטוי "ויברא אלוהים", שנאמר בהקשר להופעתם של היצורים הימיים הראשונים, אפשר לייחס לבריאת החיים עצמם; את הביטוי "ויעש אלוהים", שמשמש ביצירתם של בעלי-החיים היבשתיים, אפשר לפרש כהתפתחות מאוחרת יותר.

אם כן, שני נושאים מדעיים נדחו על-ידי חוגים פונדמנטליסטים: אבולוציה בזמננו ומרכזיות של השמש בימי הביניים. בכל אחד מהנושאים הללו, ההתנגדות נשענת על השקפת עולם הקובעת שערכו הרוחני של האדם חייב לבוא לביטוי גם בחשיבותו הפיזית. אולם אין הדבר כן. התורה רואה ברוחניות וגשמיות שני עניינים שאינם נוגעים זה בזה. לאור האמור אין לאדם המאמין כל סיבה להתנגד מבחינה דתית להנחות או לממצאים המדעיים הקשורים באבולוציה, היות שהם אינם פוגעים ביסודות האמונה כלל וכלל.

פרופסור נתן אביעזר, לשעבר ראש המחלקה לפיזיקה, באוניברסיטת בר-אילן. משמש כפרופסור אורח באוניברסיטת לידס שבאנגליה וחיבר 140 מאמרים מדעיים בתחום הפיזיקה של המצב המוצק. אביעזר עוסק שנים רבות בקשר שבין תורה ומדע וחיבר שלושה ספרים בנושא.