אירוע השבוע: ביקור ראש הממשלה במאפיית מצות
השבוע חזינו במחזה מביש: כיצד היהדות, וליתר דיוק, ההלכה היהודית, מאבדת את הערך המהותי שלה, את העומק ותפיסת העולם והופכת למקור של רווח צר-אופקים, במקרה הזה, להטיל בוץ בפני ראש הממשלה ולבייש אותו ברבים. בכלל, המחשבה על התוצאה של ביקור של ראש ממשלה במאפיית מצות בכפר חב''ד, ביקור ממלכתי, ביקור שבו ראש הממשלה מייצג את " הרוח הישראלית" שהופך לבסוף למסע של לעג, הלבנת פנים והתנשאות הוא בלתי נסבל.
הסיפור, למי שלא היה אתנו הוא שראש הממשלה הגיע למאפיית מצות בכפר חב''ד ( אגב, הסיפור כולו נראה כל כך תלוש בהקשר של החסידות הזו, אשר דווקא מצטיינת בהכלה, קבלה ויחס חם לכול אחד) לאחר שעזב את המקום, המצות אותן אפה נזרקו, עד כאן הסיפור הוא בסדר גמור, כולל זריקת המצות, מובן שמבחינה הלכתית רק מי שמיועד לכך יכול לאפות את המצות, כולל ניקיון הידיים, חשש חמץ וכד'. אבל הסיפור לא תם וגופים שונים בעולם החרדי זינקו על זריקת המצות והפכו את האירוע למפגן לעג ובוז לראש הממשלה.
אותם גופים כנראה לא קראו את פרשת השבוע. בפרשת השבוע, פרשת "מצורע", דנה הפרשה, בהמשך לפרשה הקודמת בדינים השונים של נגעי הצרעת, אבל הפרשה ממשיכה ומרחיבה לגבי צרעת הבית, כלומר ליכולת של הנגע והטומאה להגיע גם דרך החומר ולאחר מכן לדיני טומאה וטהרה הקשורים לגוף, למיניות ולמפגש עם התשוקה והתאווה.
כול אלו מפגינים את היחס המורכב והמסובך של היהדות לעסקי הטומאה והטהרה, מדובר במערך עדין ועמוק של תפיסה ופעולה שנועדו לעזור לאדם להבין מדוע הגיע אליו הנגע וכיצד הוא יכול לאפשר לעצמו חזרה לניקיון פנימי וחיצוני: חזרה לעצמו ולמצבו המתוקן. לא בכדי אנחנו עוסקים כבר שני פרשות רצופות בנושא, התורה נזהרת ללכת בעדינות בין הנחישות והבהירות בנוגע להכחדת הנגע והטומאה לבין הרצון שלא לגרום לאדם יאוש ותחושת שבר מוחלטת , התורה מבקשת להבהיר לאדם כיצד הוא יכול לתקן, לא עד כמה הוא מועד ליפול.
אבל את מי שזינק השבוע אל מול הציבור ובייש את ראש הממשלה כול זה כנראה לא מעניין, הם מוכנים לדרוך על ערכי העולם שלהם, על ערכי היהדות בשם ההון הפוליטי. הם מוכנים לקחת אירוע שלא היה צריך להגיע לאתרי החדשות ולהפוך אותו לתצוגה של קיטוב וניכור , קיטוב וניכור שמקורם ביהדות, בהלכה.
איך אותם אנשים לא רואים שהם יורים לעצמם ברגל, שהרווח הקל, המהיר, של עוד כמה קללות ונאצות כלפי ראש הממשלה גורם להם לאבד את הרווח האמתי- היחס הנכון והמורכב ליהדות, לתפיסת העולם שלה ולעומק המצוי באותה תפיסת עולם. האין זה פרדוקס אירוני שאותם אלא הצועקים בשמה של היהדות הופכים אותה לפלטפורמה לניגוח פוליטי צר אופקים, אתם רוצים דיון עמוק על תפיסת העולם שלכם? זו בוודאי לא הדרך, להפך.
דמות השבוע: השופט דוד רוזן
הציבוריות הישראלית קיבלה השבוע תעודת בגרות. האלמנט המעניין ביותר בהכרעת הדין שנמסרה השבוע הייתה התודעה הציבורית שהעמידה את הדמויות בתאטרון המשפטי בקוטביות, משני עברי המוסר הציבורי, היושר האישי והנחישות. מול אותה מערכת שלמה של חדרים אחוריים, מעטפות מלאות כסף, לחישות שסופם תופעות מופרכות כמו גוש האבן של הולילנד עמד השופט דוד רוזן. מעולם לא ראיתי את האדם, אבל מצורת ההתנסחות שלו, מהנחישות והתקיפות הוא מצטייר כאדם חסר פחד, כנה והוגן, ובעיקר נקי.
העבודה שהשופט דוד רוזן הפך לגיבור תרבות לרגע, בעוד אולמרט הולך ודוהה כדמות עייפה ומוכתמת, ונדמה יותר ויותר כמו אדם בעל חוסר מוחלט בשיפוט עצמי ובמודעות עצמית הרי שהשופט הפך למודל של נאמנות לאמת ובעיקר חוסר פחד מוחלט מכוח וכסף. המילים הללו, כוח וכסף, עדיין מהלכים קסם על הישראליות, אי אפשר להתכחש לעובדה כי העשור ה אחרון עמד על הציוות הזה, על ההערצה הציבורית לשילוב בין כסף וכוח, אפשר לראות את זה בתרבות "המעושרות" ובחיכוך התמידי בין פוליטיקאים לבעלי הון, כמו גם הזליגה של בעלי השפעה מהמערכת הציבורית לזו הפרטית. אבל עכשיו נדמה שאווירת הסלחנות לשילוב בין כסף וכוח הולכת ודועכת, העובדה כי השופט דוד רוזן הפך לגיבור השבוע היא עוד סימן לתנועה החיובית בתודעת הציבור.
המלצה: ספר חדש של חיים באר
הסופר הוותיק והאהוב חיים באר מוציא בימים אלא ספר חדש. חלומותיהם החדשים" הוא שמו, והוא יוצא, כמו תמיד, בנאמנות, בהוצאת עם-עובד. הספר, כהרגלו של באר קולח ומרתק לקריאה. הפעם באר פונה מהעיסוק בעולם היהודי, על ערוציו השונים ופונה אל עולם הביון. גיבורי הספר הם איש מוסד לשעבר וסופרת צעירה והוא משלב תבונות על עולם הספרות, עולם המודיעין ועולם הנפש.
כהרגלו, באר גם בוחן את ההיסטוריה הציונית ואת האפשרויות השונות שההיסטוריה נושאת בתוכה: כאלה שהתממשו וכאלה שלא. באר הוא מספר סיפורים טבעי, אולי הטבעי ביותר בספרות העברית, הקריאה בו היא תמיד תענוג, גם בספר הזה, מומלץ.